היהדות הישראלית

לפני כחודש פרסמתי את החוברת "היהדות הישראלית". הכותרת אומרת: היהדות הפתוחה הקימה את המדינה, והיהדות הישראלית היא התנאי לקיומה. קוראים שואלים מה המריץ אותי למאמץ הזה. תכליתו של המסמך המכונן הזה היא להיאבק למניעת השקיעה של מדינת ישראל וחברתה אל היהדות הישנה, אל העטרה ליושנה, אל השבטיות. הטעם לכך הוא האבחנה, שנראה שרוב היהודים המאכלסים היום את החברה הישראלית אינם מודעים למשמעות של מהפכת הריבונות של העם היהודי הנקראת "ציונות". לפיכך, אינם מודעים לאבחנה בין מדינה לשבטיה. לרבים מדי נראה כי המדינה היא המשך ליהדות הדורות שלפניה, כאחד ההמשכים בהיסטוריה היהודית: הייתה לנו מדינה עתיקה, חרב בית המקדש, קמו בתי הכנסת, רוב היהודים עזבו את הארץ מסיבות שונות (עוד לפני החורבן), והלכנו בגלות. ובגלות פיתחנו את אורח החיים סביב יסוד הזהות הדתית. עם בדתו! והיום חזרנו אל עברנו. לא נכון! לא הייתה לנו אף פעם מדינה. הייתה שבטיה, כפי שהעליתי במסמך. יהושע כובש את הארץ. הוא לא מקים מדינה. הוא מארגן שבטיה. מתפלגת הממלכה - לא לשתי מדינות, אלא לעשרה שבטים מול שני שבטים. גם בימי הבית השני אין מדינה, אלא התארגנויות שונות ללא מערכת מדינתית ריבונית של אחריות ושליטה. מדינת ישראל היא המדינה הראשונה בתולדות היהודים. וזה התאפשר בשל מהפכת הריבונות, שהתנאי הראשון לה הוא מה שהציונות מציעה: זהות לאומית במקום הזהות הדתית. ההמרה של זו בזו איננה החלפת קליפות, אלא יציקת תוכן חדש: האדם הריבוני! יסוד המדינה הוא המושג הזה: יהודי ריבוני ולא רבני. המדינה עומדת על שורש מעמדו של האדם כמקור הסמכות. האזרחות היא המימוש של ריבונות האדם כבעל הסמכות. לכן, האזרחות עומדת לאדם לפני המדינה. היא המקנה למדינה את מעמדה. לכן, היהודי הישראלי במדינתו הריבונית איננו אותו היהודי מהיושנה האורתודוכסית. לפתע, יום אחד אני קורא שאריאל שרון אומר: "אני קודם יהודי". יום אחר אהוד אולמרט אומר "אני קודם יהודי". לאמור, הישראליות שנייה ליהודיות. אדם דתי האומר שהוא קודם יהודי אומר אמת. דבריו - מעשיו, ומעשיו - דבריו. במה שרון ואולמרט הם יהודים? - אך ורק בהוויה הישראלית שלהם. יהדותם היא ישראליותם. היא תוכן מעשיהם וזהותם. לכן, באומרם "אני קודם יהודי" - שני ראשי ממשלה עומדים על משבצת ריקה. ומכאן אין להתפלא על האירוע השני שאחריו אסור היה יותר לשתוק: בכינוס לנושאי ביטחון במכללה הבינתחומית אמר אריה דרעי שני דברים: האחד - חברתי: "צריך לקיים הידברות בחברה, בתנאי שיוסכם כי אלוהים ברא את העולם". השני - "אתם, החילונים, לא יצרתם שום תרבות". על הנושא הראשון אין לדון עם מי שלא מוכן לומר, בפשטות אנושית, כי שישה המיליון שנספו בשואה הם עדות לכך שאלוהים הוא שהפר את הברית עם העם היהודי. ובוודאי לא עם מי שלא מוחה על דברי החזון איש, שהשואה מדומה לחייט הגוזר חלקי בד רבים כדי לתפור חליפה יפה. על הנושא השני יש לדון ולדון, כי הוא עומד בין המערך החברתי החופשי למערך הגייסות החרדי והדתי. על כך נסוב תוכן המסה בחוברת 'היהדות הישראלית'. עיקרה - ההוכחה כי ב-3,000 שנות היסטוריה אין אף דור שמגיע ביצירתו לקרסולי העוצמה היצירתית שעשינו כאן בשני דורות של הציונות והמדינה. במהלך המאה ה-19 יצאו שתי תרבויות יהודיות למירוץ. האחת - היהדות הסגורה. השנייה - היהדות הפתוחה. אחרי 200 שנה יכול כל בר-דעת לצלם ולמדוד מה יצרה ותרמה זו וזו. הפתוחה - היא שהקימה מדינה ליהודים הריבוניים, והיא שמילאה את רשימת מקבלי פרס נובל ב-20 אחוז יהודים. האמנציפציה והציונות גאלו את העם היהודי מהתרבות שמנעה מבניו מודרנה. על אלה דנה החוברת 'היהדות הישראלית'. כל הקורא בה - משובו יירצה. חובת ההוכחה - עלי.