"מעשה אבות סימן לבנים" הוא פתגם שמקורו בבראשית רבה וגם הוזכר על-ידי הרמב"ן בפירושו לבראשית [י"ב, י'] כאשר הוא כתב: "כל מה שאירע לאבות - סימן לבנים". יותר מאוחר מרחיב הרמב"ן ומציין: "לא נפל מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים", קרי - כל מה שקרה לאברהם קרה גם לבניו.
ראשית: האם באמת כך פני הדברים? ושנית: האם ראוי שכך יהיו פני הדברים בעתיד - קרי, שאנו נאמץ בימינו את כל מעשי אבותינו, ללא שום שיקול דעת? הבה נעיין בהיסטוריה של ספר בראשית כדי להגיע למסקנות בנידון.
חשוב לציין, לפני התחלת הדיון, שתורתנו הקדושה, להבדיל מ"תורתם" של הגויים, היא תורת אמת. והראיה לכך, כפי ששמעתי מפיו של הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, ומאחרים, היא שהתורה לא מסתירה את טעויותיהם וחטאותיהם של גיבורינו, להבדיל מן התורות של הגויים, שבהן הגיבורים היו תמיד מושלמים. אחרי הבהרה חשובה זו נצא לדרך.
הציווי הראשון שקיבל אברהם אבינו מהקב"ה היה ישוב הארץ - "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך" [בראשית י"ב, א']. כמעט מיד לאחר הגעתו ארצה "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם" [בראשית י"ב, י']. רש"י ראה בתגובתו זו של אברהם הצלחה בניסיונו של הקב"ה: "אם יהרהר [אברהם] אחר דבריו של הקב"ה - ועכשיו משיאו לצאת ממנה". לעומתו, הרמב"ן ראה בהחלטתו של אברהם לרדת מן הארץ הפרה ברורה של הציווי הראשון שהוא קיבל מן הקב"ה לשבת בארץ. הוא מרחיק לכת ואומר: "ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים".
נשאלת השאלה: האם בניו הלכו בעקבות אברהם? כאשר היה רעב בארץ בימי יצחק, הקב"ה ציווהו במפורש להישאר בארץ. ובימי יעקב, כאשר שוב פרץ רעב בארץ, יעקב, לא כפי סבו שבחר לרדת מן הארץ למקור הפת, בחר להביא את הפת מחו"ל לארץ כנען, ובכך להימנע מירידה מן הארץ. יעקב ירד מצרימה רק אחרי שנודע לו שיוסף חי וכי הוא משנה לפרעה - "אלכה ואראנו בטרם אמות" [בראשית מ"ה, כ"ח], אמר ישראל. על פניו נראה שמעשהו של אברהם היה סימן, לפחות לנכדו, מה לא לעשות, כל עוד הוא לא קיבל את הסכמתו המפורשת של הקב"ה לרדת מן הארץ.
בצורת דרכים גורלית שנייה, עשור אחרי שהוא ואשתו הגיעו ארצה, הסכים אברהם להפצרותיה של אשתו שרה לקחת את שפחתה הגר כדי שיהיה להם בן דרכה, כדי ששרה "תיבנה ממנה". החלטה גורלית זו, לא להמתין להגשמת הבטחתו של הקב"ה - "כי את-כל-הארץ אשר-אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד-עולם" [בראשית י"ג, ט"ו] - כפי שהוא היה, כבעלה של שרה, גרמה יותר מאוחר לשרשרת אירועים קשה, כולל זלזול של שרה על-ידי הגר, עינויה של הגר על-ידי שרה, וגירושה של הגר בתנאים אכזריים. כֹה קשות היו התוצאות של אותה מערכת יחסים בין אברהם, הגר ושרה, שעל-פי הרמב"ן: "חטאה אמנו בעינוי הזה. וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שהוא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".
נראה שיצחק הבין היטב את תוצאותיה של אותה מערכת עכורה, והחליט אפילו אחרי עשרים שנות עקרותה של רבקה אשתו, לא לקחת את שפחתה או כל אישה אחרת, אלא לעתור להקב"ה, קרי להתפלל אליו. שוב, מעשהו של אברהם היה עבור יצחק סימן של מה לא לעשות.
החלטה נוספת של אברהם, להסתיר את היות שרה אשתו, מפרעה וגם מאבימלך, כמעט גרמה לאסונות בשני המקרים, אסונות שנמנעו רק בהתערבותו של הקב"ה. גם יצחק היה שותף לדעתו של אביו כלפי הפלשתים ש"אין יראת אלוקים במקום הזה", ולכן גם הוא הכריז בפניהם שרבקה היא אחותו. לעומת אבותיו, נראה שיעקב רצה להימנע מלסמוך על הנס ולא יצר מעולם מגע עם הפלשתים. כלומר, הוא לא התגורר בארץ פלשתים - גם כדי להימנע מן השקרים שנאלצו אבותיו לדקלם, וגם אולי להימנע מן הבריתות עם הפלשתים שנראו לפחות לאחדים מחז"ל (כגון הרשב"ם) כמעשים רעים מאוד. הרשב"ם רואה בעקידה עצמה עונש על כריתת אותה ברית עם גויים על הארץ שהובטחה לעם ישראל. כך הוא כתב: "אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותם... שבניו הורגים שבע צדיקים... שבניו מחריבים שבע משכנות".
מהי המסקנה מכל זה לימינו אנו? ראשית, שאבותינו היו ענקים במוסר, במידות טובות ובמעשים טובים מאוד. ברם, לא כל מעשיהם היו מושלמים. ולכן, מותר, וגם ראוי, ללמוד מכל מעשיהם - כסימנים וציוני דרך לנו, לעולם. ולכן, בימינו אנו, עלינו לזכור שכפי שהיה אסור על אברהם לכרות ברית על חלוקת הארץ עם אבימלך הפלשתי, אסור היה עלינו לכרות בריתות והסכמים עם ה"פלשתינאצים" היושבים על ארצנו שהקב"ה הוריש לנו ולבנינו עד עולם. כפי שצאצאיו של אברהם שילמו מחיר יקר על אותה ברית, כך עלולים לשלם צאצאינו מחיר יקר על הסכמי אוסלו שנחתמו על-ידי ממשלת ישראל בימינו, כי מעשה אבות סימן לבנים - סימן לטוב וסימן לרע.
