מפלגת העבודה קרסה בסקרים לרמה כל-כך נמוכה, שנראית גם לאוהדיה ופעיליה בלתי הפיכה, כאשר הגורם המרכזי לטענה זאת הוא שלמפלגה יש מספר פעילים ותומכים כל-כך נמוך, שלא ניתן יהיה לגייס אפילו כוחות כדי לשקם אותה. בשבועות האחרונים אנו עדים למאמץ לשנות את המצב הזה, כאשר מפלגת העבודה מקיימת שורה של כינוסים, שאליהם מוזמנים מתפקדים ולא מתפקדים של המפלגה, כדי לשמוע את מנהיגי המפלגה מדברים על תהליך של שיקום, ועל שינוי בתוך המפלגה. במפגשים אלה בולט בעיקר הפער הגדול בין מה שמפלגת העבודה רוצה וצריכה הייתה להיות על-פי ראייתם של הפעילים בה, לבין מה שהיא בפועל בגלל גחמות של מנהיגיה. בעוד פעילי השטח של המפלגה, רוצים לבנות מפלגה סוציאל-דמוקרטית בדמותה של מייסדיה, המפלגה בפועל הפכה למפלגה ניאו ליברלית ניצית בדמותו של ברק, ובדמותם של מנהיגי התנועה, שיושבים בממשלה ותומכים בשורה של גזרות שמוטלות על הציבור.
פער זה הוא שהוביל לנטישה ההמונית של מפלגת העבודה מלכתחילה, ולכן היום רואים שמנהיגיה של מפלגת העבודה, בצורה צינית קרה, מנסים לשדר כאילו הם חוזרים למסורת החברתית-כלכלית של מפלגת העבודה, כשבפועל הם חלק מממשלה, שפגועת בחלשים, מרחיבה את הפערים ומרחיקה גם את השלום. בעוד מנהיגי המפלגה מגנים את המדיניות החברתית של הממשלה בכל הזדמנות, הם ממשיכים, בסתירה מוחלטת לדבריהם, לתמוך בממשלה ולהצביע בעד גזרות קשות, שמטילה ממשלת ביבי על ציבור בוחריה. הניסיון הזה של מנהיגי מפלגת העבודה לדבר בשני קולות, כאשר מצד אחד הם מנגחים את הממשלה בכל הזדמנות, ומצד שני הם חלק מהממשלה, היא מדיניות מבזה, שממשיכה רק לדרדר את המפלגה.
מעבר לנטישה של הערכים החברתיים ולצביעות הזאת של החברים בממשלה, מפלגת העבודה גם משתמשת בציניות בנושא החברתי, כאשר היא משתמשת בחלק ממנהיגיה שמזוהים עם עשייה חברתית כמגן האנושי למנהיגים בממשלה, שזנחו את האידיאולוגיה. לא מדובר על אנשים שהם נאמני ברק, כמו
עינת וילף ו
אבישי ברוורמן, שמעזים, בחוצפה, לבוא לכינוס נגד המלגות לחרדים, ובאותו יום נמנעים מלהצביע נגד החוק, אלא לחברי כנסת שלא מזוהים עם ההנהגה, אך עדיין מסרבים לקחת אחריות ולפעול כדי לשנות המפלגה.
שלי יחימוביץ' היא דוגמה לחברת כנסת, שהצליחה באמצעות הכוח המוגבל שלה להשיג הישגים לא מעטים בחקיקה, אך למרבה הצער לא עשתה שום דבר משמעותי כדי לתקן את דרכה של מפלגתה. יחימוביץ' סירבה לפרוש מהממשלה כאשר הייתה עוד אפשרות לכופף את ידו של
אהוד ברק ולהציל את המפלגה, וגם היום היא משמשת מעין "אפוד המגן", שמגן על השרים וחברי הכנסת של העבודה, מפני פעילי ותומכי המפלגה, שדורשים יציאה מיידית מהממשלה. חברי המפלגה צריכים לשאול את עצמם מדוע יחימוביץ', שנלחמת כל הזמן בהשלכות התקציב, בחרה לא להתנגד לתקציב, ומדוע היא, שאמורה להיות סמל לצדק וליושר, לא דוחפת בכל כוחה ליציאה מהירה מהממשלה.
דניאל בן-סימון, גם הוא דוגמה לחבר כנסת מהעבודה, שיכול היה להוביל מהפכה חברתית, אך בחר במקום זאת להיכנע ללחצי המפלגה. השבוע שמענו את בן-סימון מעל הכנסת, מגנה את התקציב הנוכחי ואת הפגיעה שלו בחברה, ובאותו היום, כאשר המצלמות התרחקו ממנו, גילינו, שהוא ולא אחר, בחר לתמוך בתקציב.
התנהלות קלוקלת זאת של המנהיגים, שנחשבים ליותר אידיאולוגים במפלגת העבודה, מעידה על כך שהפער בין הרצון של התומכים והפעילים של המפלגה לבנות מפלגה אידיאולוגית חברתית, המבוססת על ערכים של אבות המפלגה, לבין ההתנהלות של מנהיגי מפלגת העבודה, הוא עדיין גדול מאוד, ולכן צפוי שהמפלגה רק תמשיך בהתרסקותה.
גילוי נאות: הכותב הוא פעיל לשעבר במפלגת העבודה, והיום פעיל בקדימה.
