אהבה בכפר קאסם

לפני שנים לימדתי ספרות עברית, לשון עברית ותנ"ך בתיכון בכפר קאסם. הייתי מורה צעירה, נלהבת וחיפשתי עבודה. הגנן שלנו התגורר בכפר קאסם, וכשסיפרתי לו שאני מחפשת עבודה, הוא מיד לקח אותי לבית הספר בכפרו והתקבלתי. ענין הטבח לא היה כל-כך במודעות שלי. ככלות הכל, חלפו כמה עשורי שנים מאז. הדבר התרחש כשהייתי ילדה, שגדלה בבית שהעניינים הפוליטיים לא תפסו בו מקום מרכזי. להפך. מכיוון שאמי השתייכה למחנה השולט, למחנה של מפלגת פועלי ארץ ישראל, ואבי היה תומך נלהב של מפלגת חירות, היה כנראה הסכם בלתי כתוב בין הוריי, שלא מדברים פוליטיקה בבית, אחרת הוא יהפוך לגיהינום. איני זוכרת אפילו ויכוח פוליטי אחד בבית הוריי. הפוליטיקה כאילו טואטאה אל מתחת לשטיח. העניינים המרכזיים היו מצוקת הקיום וטרדות היומיום, שהספיקו לפרנס את מודעות כל המשפחה. לכן, כשהגעתי כמורה לבית הספר התיכון בכפר קאסם, ותוך כדי הוראה, נדהמתי לגלות שכמעט כל משפט של תשובה לשאלה ששאלתי, כלל איזושהי התייחסות לטבח מצד התלמידים. אני, כלל לא שאלתי על הטבח, אלא שאלות שקשורות לחומר הלימוד, אבל מכיוון שהטבח היה נוכח כל-כך במודעות שלהם, הם הזכירו אותו ללא הרף. כשחקרתי קצת יותר לעומק, תוך כדי שיחות פרטיות עם התלמידים ועם הוריהם, התברר לי שרוב התלמידים באו מבתים שאחד או כמה מבני משפחתם נרצחו. אם או אב, דוד או דודה, סבתא או סבא. כל אחד נשא עמו מטען של עצב על בן-משפחה שנרצח. עבורם, זו הייתה שואה. בדיוק כמו השואה שלנו. אנשים שחזרו מיום עבודה, אנשים קשי-יום, פועלים בשדות, נלקחו מתוך המשאיות ונורו. הרי זו ממש סצנה שלקוחה מסרטים דוקומנטריים, בהם אנו רואים חיילים גרמנים יורים ביהודים. כשעומק העניין חדר לתודעתי, היו פעמים בהן התביישתי לעמוד בפניהם וללמד אותם. אני, בת לעם היהודי, האמון על דברי התורה, שבם כתוב: "לא תרצח". אני זוכרת שבאחד מן השיעורים בתנ"ך הגענו לפרק שבו היה כתוב: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ואני עמדתי שם מולם תוהה, נדהמת, חושבת לעצמי: איזו תורה בדיוק אנו מלמדים אותם? מה מתוך דברי התורה אנו מיישמים? "לא תרצח"?, או אולי "ואהבת לרעך כמוך"? מה בדיוק אני יכולה לומר לתלמידים? שבני עמי רצחו את הוריהם, את דודיהם, את הסבים והסבתות שלהם? באיזו זכות אני בכלל עומדת מולם ומלמדת אותם? מה יש לי ללמד אותם? ואז הבנתי, שיש לי מסר משלי. מסר עצמאי. עצם העובדה שבאתי ללמד אותם, אמרה משהו. והם באמת היו מאוד אסירי תודה. כמה מהם אמרו לי: "תודה רבה שבאת ללמד אותנו. הרי יכולת ללמד בבית ספר יהודי". די התפלאתי בתחילה, כי עבורי הם היו פשוט בני אדם שבאתי ללמדם, ולא ראיתי כל הבדל אם הם ערבים מוסלמים או יהודים. אהבתי אותם בזכות עצמם, וכל אחד הייתה לו אישיות משלו. נקשרתי אליהם, הלכתי לבתיהם לדבר עם ההורים שלהם, כדי לדעת עליהם יותר. אפילו ניסיתי לשנות את ההרגל שנראה לי מגונה מאוד, של שימוש במקל כדי להכות אותם, שימוש שהיה אז נפוץ למדי. כאשר נתקלתי בבעיות משמעת, אמרו לי המורים האחרים וגם המנהל שיש להשתמש במקל, אחרת הם לא מקשיבים. אבל אני סירבתי להשתמש במקל ומעולם לא לקחתי את העצה הזו, שנראתה לי אכזרית מאוד. אולי לכן הם אהבו אותי, כי הם הרגישו שאני אוהבת אותם, והם החזירו לי אהבה. הם הרגישו שאני דואגת להם ושאכפת לי מהם, והם החזירו לי באהבה, בדאגה ובאכפתיות. ואז הבנתי שזה המסר שלי: אהבה. פשוט אהבה. אהבה יכולה לרפא את כל הפצעים, לחבוש את כל הנגעים, לתת מזור לכל הפגעים. הבנות באו להתייעץ איתי בענייני בנים, כי המשמעת הקשוחה של ההורים לא הותירה להן הרבה מקום לדבר על העניין בחופשיות. גם הבנים באו להתייעץ איתי בעניינים שונים, ענייני פרנסה ולימודים. באופן כללי, הם היו אמביציוזיים מאוד, חרוצים מאוד, רצו להצליח, השקיעו הרבה בלימודים והתגברו יפה מאוד על הטראומה הקולקטיבית. רבים מבין התלמידים שלי משמשים היום במשרות בכירות בארץ. הם הבינו שכדי לחיות בארץ הזו הם צריכים לדעת את השפה העברית ואת הספרות והתרבות העברית, והם גם היו סקרנים מאוד ללמוד זאת. דווקא אני תהיתי ביני לבין עצמי מדוע הם לא לומדים יותר על התרבות הערבית והאיסלאמית, שהיא בעצם התרבות שלהם. אבל שמחתי על התפקיד שניתן לי, או שבעצם לקחתי אותו על עצמי: להיות שגרירה של אהבה. של אהבה פשוטה, שבין אדם לאדם. להתגבר על מחסומי השפה, התרבות, אפילו על מחסומי הגיל, וליצור מערכת של אהבה והבנה בין בני אדם, שצריכים למצוא דרך לחיות יחד בכבוד, באהבה ובשלום.