ממלכת המראות העקומות

שנת 1951 הייתה מהאיומות ביותר. היעדר הזעזועים ה"טקטוניים" והציפייה הדרוכה ללא נודע שרק עומד להתרחש, הכבידו על הלבבות אפילו יותר מאשר בשנים הקודמות האכזריות יותר. הכול התנהל כרגיל במדינה - ותושביה - כרגיל - התעוותו מפחד תחת צילו הכבד של "שמש העמים"... ודווקא בשנה הזאת, כאשר אימה ופחד מקפיאים כל קול עוד טרם יוצא מגרונו, נולד הספר "ממלכת המראות העקומות". איך קרה נס שכזה? איך העין רואה כל של האח הגדול מצמצה? זאת לא ניתן להסביר. אך דבר עוד יותר מפליא הוא שהסופר וויטאלי גובארייב העז לא רק לכתוב את ה"ממלכת המראות העקומות" - אך גם להביא את סיפרו להוצאה לאור (ממלכתית, כמובן, כי אחרות הרי לא היו). איך פספסו הצנזורים, הבודקים אפילו אחד את השני עשרות פעמים? הרי כל מילה נבדקה שבעתיים כדי שחלילה, לא ייצא לאור אף רמז העלול לערער את יציבות השלטון, או, כזה, שרק מביע דעה או מחשבה שונה (ואילו במקצת) מהקו המתווה - האחד והיחיד אותו שרטט המשטר. "ממלכת המראות העקומות" היא אגדת ילדים - תמימה לכאורה. הספר מתאר איזה מדינה דמיונית (היום הינו אומרים: "ווירטואלית"), אשר עיקר עיסוקה - לייצר ולהציב במדינה מראות עקומות. זוכרים את הבילוי בלונה-פארק בימי הילדות? אחד השעשועים היה חדר מראות עקומות, כאלה שמראים אותנו מעוותים - במראה הזאת גבוהים וארוכים כמו שרוך ובמראה אחרת שמנים כמו חבית. לפעמים מצחיקים, לפעמים אף מפחידים. הקליקה השולטת לקחה את הרעיון צד אחד קדימה: נאסר בתכלית האיסור בכל רחבי הממלכה לייצר, להחזיק או להשתמש במראות הרגילות - כאלה שבהן משתקפת המציאות באופן אותנטי. ומי שיעז להסתכל במראה רגילה - יישפט ודינו ייגזר למיתה. אך מה שהיה הכי מדהים בממלכה ההיא: תושביה אהבו מאד את הרעיון. בהיותם שקרנים, חסרי מצפון, תאווי בצע ובעלי מומים, מרבית התושבים רצו לראות את עצמם כאנשים טובים, יפי נפש ומראה ובעלי מצפון. לצורך כך הם העדיפו מרצונם החופשי להסתכל תמיד במראות העקומות ולא להאמין למראה עיניהם הישר והפשוט. כך תיאר הסופר את המציאות בה הוא חי. כמצדד מובהק ומהולל נאמן השלטון, הוא הכיר היטב את "מלאכת הזגגות" - יצר במו ידיו את המראה העקומה, ועוד איזה מראה! לא אחר מאשר הסופר וויטאלי גובארייב המציא את המיתוס המפורסם ביותר בממלכה - סיפור אודות פווליק מורוזוב, ילד, אשר הסגיר לשלטונות את הוריו האיכרים בעבור שהם, ההורים, החביאו בביתם את מעט מזרעי החיטה, אותם - לפי הפקודה - היו חייבים למסור לשלטונות. כשנודע דבר בגידתו, האיכרים הזועמים הרגו את המלשין. כך נהפך הילד המהולל לקדוש מעונה, אשר מסר את נפשו על מזבח השלטון. ספק אמיתי ספק מומצא, הסיפר הזה, פרי עטו של וויטאלי גובארייב, הפך ל"אלפא ואומגה" - בכל כיתה בכל בית-ספר שיננו אותו שוב ושוב, עד שהוכנס פווליק מורוזוב בתור דוגמה ומופת לתודעתו של כל תלמיד במדינה... לפני כמה ימים התגלגל לידיי מסמך מרתק, אשר העלה בזיכרוני את "ממלכת המראות העקומות" - להלן הסיפור. המסמך נושא לוגו של "אורט על שם יצחק רבין, גן-יבנה" וכותרתו: "טוטליטריות ושואה". מדובר בחוברת חומרי עזר ללימודי היסטוריה של העידן המודרני בתיכון. מוסבר במסמך, מה הם משטרים טוטליטאריים, איך ובאיזה נסיבות נוצרו, ובין שאר הסממנים העיקריים של משטרים כגון אלה, מודגש לא אחר מאשר פולחן האישיות. מובאות בחוברת גם המאפיינים הטיפוסיים של פולחן האישיות: תופעת התגייסות חוגים מסוימים ואמצעי התקשורת במדינה לצורך בניית תדמית ציבורית גדולה ומפוארת לאדם - יותר מהמציאות ומעבר למה שהוא היה באמת. מסביר המסמך שבדרך כלל מדובר במנהיג פוליטי ופולחן האישיות מתבטא בהאדרת שמו של המנהיג באמצעי התקשורת, בתליית תמונותיו ובהצבת פסלים שלו ברחובות ובבניינים ציבוריים, בכתיבת שירים על שמו, ובכינויו בתארים כגון "המנהיג הדגול". ועוד מהמאפיינים: השמעת ושינון דעות שאותה אישיות הייתה בעלת כוח נבואי, המסוגלת לחזות את העתיד ולקבל את החלטות היחידות שהן נכונות, לטובת העם. ובנוסף, ייחסו לאותה אישיות תכונות מהוללות של אופי כגון: ענווה, יושר, קשב רב לרחשי ליבו של האדם פשוט, נועם הליכות וכדומה. המסמך הפדגוגי הזה מאת מורי אורט על שם יצחק רבין הגיע לידיי ביום הזיכרון ה-15 לרצח רבין. הפקות, שידורים מיוחדים, "מקהלת" כלי התקשורת, טקסי זיכרון חובה בבתי ספר - מהיסודי ועד התיכון, וגולת הכותרת - עצרת מרכזית בכיכר רבין, עצרת שאינה עוצרת. מה לא? "רבינדרנדה" במלוא עוצמתה! כאשר קראתי את המסמך - אגב, טוב ומשכיל ביסודו - תהיתי: האם אותם מורים להיסטוריה באורט על שם יצחק רבין, כאשר הם מלמדים על פולחן האישיות, מפנים את תשומת לב תלמידיהם שמלבד בית-הספר שלהם ישנם לא פחות מאשר עוד 27 בתי ספר ו-8 קריות חינוך; 26 שדרות, רחובות, דרכים וגשרים; 14 שכונות; 13 אנדרטאות (4 מתוכן בתל אביב); 12 גנים, טיילת ועצים שניטעו לזכרו; 11 כיכרות; 10 מבנים שונים ברחבי הארץ, בהם תיאטרון; 7 פארקים ומצפים; 3 מרכזים קהילתיים; 3 פקולטות אקדמיות (בחיפה ובירושלים); 2 קריות ממשלה (חיפה ונצרת); 2 בתי כנסת; 2 קריות ספורט; 2 מחלקות טראומה (בבתי החולים רבקה זיו צפת ובאיכילוב); 1 יישוב (צור יצחק, בהקמה); 1 מחנה צבאי (הקריה); 1 מרכז מסחרי (בקריית אונו); 1 בית חולים; 1 תחנת כוח. חוששני שעל כך לא מדברים במסגרת לימודי פולחן האישיות. לא לתלמידי אורט על שם יצחק רבין ולא לתלמידי ישראל בכלל ניתנת הזדמנות לבחון בעין ביקורתית את הסוגיות כגון:

• האם היה רבין כשרון צבאי דגול או קצין שכשל פעמים רבות בקריירה הצבאית שלו?

• האם הוא היה מדינאי בעל חזון או איש-מנגנון אפרורי אשר זרמים פוליטיים עכורים הביא אותו לכיסאו רב-המעלה?

• האם "מורשת רבין" ו"דרך רבין (קרי - אוסלו)" באמת היו עידן חדש והתגלמות מזרח התיכון חדש או היו אלה רצף טעויות פטאליות, אשר נעשו מתוך קוצר ראייה מדינית וגבו חיי אלפים של ישראלים שנרצחו על-ידי מחבלים כתוצאה ממהלכיו השגויים של רבין?

• ולבסוף: האם רצח רבין אכן היה הרצח הפוליטי הראשון בתולדות מדינת ישראל או שהתואר הבכורה המפוקפקת שייך לרצח פוליטי אחר, אשר קדם עשרות שנים להירצחו של רבין ואף הוא, הרצח הקדום יותר, קשור לשמו של רבין?

במחוזות זרים קל יותר לזהות ולאבחן את פולחן אישיות של מנהיגים עברו במשטרים טוטאליטריים. קשה יותר לזהות פולחן אישיות המתרחש בקרבינו. אם למישהו עוד יש ספק שפולחן מסוג זה מתרחש בימינו ובקרבינו, אצטט מפיו של אחד "המבכים המקצועיים" (אשר מופיע בדרך קבע בימי זיכרון רבין מדי שנה), אשר הפעם באמת התעלה על עצמו כאשר אמר (אני מצטט!): "רצח רבין הינו אירוע מכונן של עם ישראל באותה מידה כמו יציאת מצרים וחורבן הבית". המשטרים האפלים-והטוטליטריים ההם, של אמצע המאה הקודמת, התרסקו לרסיסים ואינם קיימים עוד. אך המראות העקומות נשתמרו. וגם ממלכת המראות העקומות לא התרסקה - היא חייה ופועמת כאן והיום. המראות העקומות שינו את צורתן - והפכו למסכי פלאזמה ואל.סי.די בטכנולוגיות חדישות של "לאד" ו"אלקטרוניק-אינק". אך אלה הן אותן מראות עקומות במהות, וכמו אז הן משקפות במעוות את המציאות. והתושבים? היום כמו אז - מעדיפים להאמין למראות העקומות מאשר למראה עיניהם הישר והפשוט. מה לא מעוות במראות העקומות בממלכה? המחבלים הופכים לפרטנרים לשיחות מדיניות, הגנבים אשר גונבים מסמכים נושאי סודות מדינה יושבים בבית והשוטרים שירו בגנב מכוניות ערבי יושבים בכלא. "חמישה טילים נפלו בשטח פתוח ליד אשקלון. לא נגרם נזק בנפש או ברכוש" מבשרות לנו המראות העקומות.. הכול כשגרה. הכול כשורה. תהליך השלום שורר בממלכה. אילו רק נציל את תהליך השלום, אילו רק לא יפסק התהליך... המראות העקומות בכל פינה וקל להתבונן במציאות הוירטואלית שבמראה: הייתי רוצה לצחוק, כמו פעם, בילדות בלונה-פארק, אך, מה שמשקפת המראה העקומה-פלזמה-אל-סי.די אינו מצחיק. שם עם ווירטואלי אחד ("העם הישראלי") מתמקח במשא-ומתן ווירטואלי עם העם הווירטואלי האחר ("העם הפלסטינאי"). התמונה במראה העקומה יכלה להיות אפילו משעשעת אלמלא... הארץ. הארץ שמחלקים ביניהם שני העמים הוירטואליים במו"מ ווירטואלי היא ריאלית לחלוטין - ארץ ישראל, היחידה שיש לנו.