שיעור בעושק של מורים

מערכת החינוך נמצאת כבר שנים בדעיכה, כאשר הדבר בה לידי ביטוי בהתדרדרות מוסרית של הנוער ובהתדרדרות בהישגים הלימודיים של תלמידי ישראל. האלימות בביתי הספר הולכת וגוברת, כאשר ניתן לראות גלישה של האלימות גם לחברה כולה, מאחר שתלמידים אלימים הופכים גם לאזרחים אלימים. במקביל ישנה מגמה של ירידה מתמדת גם בהישגים של תלמידי ישראל, כאשר ניתן לראות שהן ברמה הבינלאומית ישראל מתדרדרת למקומות נמוכים מאוד, וגם מבחינת רמת הציונים בבחינות הבגרות ישנה מגמת ירידה שלא נפסקת. התדרדרות זאת בהישגים פוגעת קשה ביכולת של ישראל להתחרות ברמה הבינלאומית, כי ירידת ההישגים בקרב הנוער, מתורגמת ישר גם לירידה בהישגים של ישראל בתחומי התעשיה, המדע, והכלכלה. גורם מרכזי להתדרדרות הכללית הזאת של מערכת החינוך הוא מעמד המורה, שבהשוואה למעמדו בעולם ובהשוואה למקצועות אחרים במגזר הציבורי בארץ, הופך למקצוע שאין כבוד בצידו. שכר המורים הוא מהנמוכים בעולם פר שעה, ולפי דוח השכר האחרון הוא גם נמוך בהרבה בהשוואה לממוצע השכר במגזר הציבורי. בנוסף על כך המורים בישראל עובדים גם יותר שעות מכל מקום בעולם, כאשר על-פי דוח ה- OECD משנת 2009 ישראל מדורגת במקומות הגבוהים, מבחינת מספר שעות שמלמד מורה, וגם מחישובים של שעות העבודה לפי רפורמת אופק חדש עולה שהמורה בישראל עובד מספר שעות שהוא גדול מהממוצע במדינות ה-OECD,שבהם כאמור המורים מרוויחים יותר. המורה בישראל גם עובד יותר קשה מבחינת המשימות שמוטלות עליו, ולא רק מבחינת מספר השעות הגדול שהוא מלמד. בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD למורה יש יותר תלמידים, כאשר ממוצע התלמידים פר כיתה הוא מהגדולים בעולם. הממצע בישראל הוא 27, לעומת הממוצע במדינות ה-OECD ששם הממוצע הוא 22, ולעומת ארה"ב שבה אנחנו רואים, שברוב המדינות יש חקיקה שמגבילה את מספר התלמידים בכיתה ל-20. הממצע בישראל שהוא גבוהה גם כך ביחס לעולם, מסתיר את המצב שהוא קשה הרבה יותר, כאשר מעדויות של מורים הן בחטיבות הביניים, והן בבתי הספר היסודיים, עולה שהם נאלצים לרוב ללמד כיתות שבהם יש 39-40 תלמידים, מבלי שאף אחד במשרד החינוך מתחשב בקושי שנובע מלימוד של כל הרבה תלמידים, או לוקח אחריות על הפגיעה בהישגים של התלמידים אלה, שנגרמת, כתוצאה, ממספר התלמידים הגבוהה שאיתם המורה צריך להתמודד. השאלה המתבקשת היא מה הביא את המורים ואת מערכת החינוך למצב הזה, והתשובה על השאלה הזאת למרות שהיא ברורה, היא גם מפתיעה. האזרחים ואנשי מערכת החינוך מבינים שהבעיה המרכזית של מערכת החינוך נובעת מהמחסור במשאבים. מחקרים של רשות המחקר של הכנסת, וכן מחקרים בינלאומיים אימתו עובדה זאת, כאשר חשפו שההוצאה של מדינת ישראל "על כל תלמיד" היא נמוכה מהממוצע העולמי, ודוחות של הכנסת אף הראו שבכל המדדים החל מהשקעה על תשתיות, ועד להשקעה בשכר של מורים, ישראל משקיעה פחות משאבים מרוב המדינות בעולם המערבי. עובדה זאת ידועה לכולנו, אבל מה שלא ברור הוא מדוע המורים שותקים לנוכח המצב הזה, שבו הם לא מתוגמלים על עבודתם, והם גם עובדים במערכת שלא מתפקדת? התשובה מצויה, למרבה הפלא, באופי ההתארגנות של המורים עצמם, כאשר מסתבר שהמדינה הצליחה לשבור את ארגוני המורים, על-ידי כך שגרמה לפיצול בין שני ארגוני המורים הגדולים, ובמקביל לכך יצרה ברית עם הסתדרות המורים, שהפכה להיות חותמת גומי של המדינה. הסתדרות המורים הפסיקה לייצג את האינטרסים האמיתיים של המורים, ומורים רבים מרגישים מרומים על-ידי ההסתדרות, שכפתה עליהם את ההצטרפות לרפורמת "אופק חדש", שרק פגעה בתנאי השכר שלהם, הגדילה את שעות העבודה שלהם, וחמור מכך הגבילה את היכולת שלהם להיאבק על זכויותיהם כאזרחים. מכאן שהבעיה האמיתית היא לא שאין תקציב במערכת החינוך, אלא שאין מי שילחם על תקציב, מאחר שארגון העובדים הגדול של משרד החינוך "מכר" את המורים תמורת אינטרסים צרים, והסכים להמשך העושק שהם עוברים. ההוכחה לכך היא שאפילו דוח השכר האחרון, שמצביע בפירוש על המצב העגום של המורים, וגם לא פרסום תקציב המדינה וחוק ההסדרים ששוב פוגעים בחינוך, גרמו לתגובה הולמת של הסתדרות המורים, שהייתה אמורה להוביל את המאבק המיוחל, על עתידו של החינוך בישראל.