עצרת רבין היא העצרת הגדולה והמשמעותית ביותר, שמצליחה תנועת השמאל לקיים, והיא הפכה לסמל המחאה של התנועה, גם אם השמאל לא מודע או מנסה להתעלם מעובדה זאת. העצוב הוא שיצחק רבין, כנראה, לא היה אוהב את העצרת הגדולה הזאת, כי היא מבליטה את הסממנים של המחלה ממנה סובל השמאל הישראלי בשנים האחרונות - חוסר מעש ואדישות, שנובעים מהנטייה של השמאל להיות צודקים במקום להיות מובילים. בעצרת השתתפו אמנים ואנשי רוח, שנמנעו מכל אמירה פוליטית משמעותית, וזאת למרות שדרכו של רבין, ודרך השמאל, שהייתה מאוד פרקטית, נמצאת במשבר וקרע אידיאולוגי, שדורש דיון ודו-שיח פנימי נוקב. הפלטפורמה לדו-שיח מסוג זה בעצרת היה מושלם, כי בעצרת נכחו אנשים שמאמינים בדרכו של רבין, ובדרך של השמאל, אבל למרבה הצער, בגלל ניסיון נואש לשמור על עצרת א-פוליטית שפתוחה לכולם, אף אחד מהמשתתפים לא ניצל את העצרת כדי ליזום דיאלוג אמיתי, שיהפוך שוב את השמאל לרלוונטי בחברה הישראלית. בשונה מהאזכרה הממלכתית לרבין שמתקיימת בתאריך העברי להירצחו, עצרת רבין אמורה, בראש ובראשונה, להיות עצרת שמחזקת את דרכו האידיאולוגית של רבין, שהיא גם דרכה של תנועת השמאל הפרגמאטי בישראל. יצחק רבין נרצח בעצרת, שהייתה בה אמירה פוליטית ברורה שלא ניתן, ואסור לטשטש. כולם מסכימים על כך שרבין היה ראש ממשלה של כל העם, אבל אסור להתעלם מכך שהוא גם הוביל דרך אידיאולוגית שמאלנית, בנושאים של ביטחון וחברה, ושבגלל אידיאולוגיה זאת הוא גם נרצח. במובן מסוים, מבלי להיות מודע לכך, השמאל בישראל הסכים לוותר על הדרך הזאת, כאשר הפך את העצרת לעצרת א-פוליטית, רק כדי ליצור מעין אווירה ממלכתית, שבה יכולים להשתתף גם אנשי ימין. הניסיון הזה הוא רע, כי לא רק שהוא לא הביא את אנשי הימין לעצרת, בגלל הצביעות שבמעשה, הוא גם יצר שמאל שהוא שמאל אדיש, מעוקר וחסר שיניים, שלא באמת מקדם פעולה ושמירה על דרכו של רבין. דוגמה מאלפת לאדישות המטרידה הזאת, היא ההתעלמות של המשתתפים בעצרת מההתנהלות המבזה של מפלגת העבודה, מפלגתו של רבין, שממשיכה לבגוד בערכי האבות המייסדים שלה, ופועלת בניגוד מוחלט לערכים, שאותם הוביל רבין בעצמו. מפלגת העבודה הייתה אמורה להוביל את הדרך לאחר הירצחו של רבין, אבל במקום זאת היא ויתרה גם על חזון השלום, וגם על החזון של חברה צודקת, שבה יש ערבות הדדית, תמורת ישיבה בממשלות ימין שפוגעות בכל חלקה טובה של החזון הציוני. התייצבותם של שרים ושל פעילים ממפלגת העבודה בעצרת, בו בזמן שהם יושבים בממשלת ימין של ליברמן ונתניהו, שלא עושה כלום למען השלום, וגם מקדמת אג'נדה קפיטליסטית המנוגדת לערכי השמאל החברתי, צריכה הייתה להיתקל בהתנגדות ובבוז של ההמון, שלמרבה הצער שמר על שתיקה רועמת. אנשי השמאל בעצרת התנהגו כאילו מצב תנועתם לא היה טוב יותר מעולם, וכאילו דרכו של רבין היא זאת שמנחה את קברניטי השלטון גם היום. חייבים היו בעצרת לומר בקול ברור שזה לא המצב, והשמאל צריך מהר להתעורר ולראות כי חזונו של רבין, ולא פחות חשוב מכך כל חזון התנועה הציונית, נמצא היום בסכנה. מבחינה חברתית, ישראל עוברת תהליך מסוכן של הפרטת כל השירותים הציבוריים שלה, הפערים החברתיים הולכים ומתגברים, הקרעים בחברה גדלים, והשחיתות הפוליטית פשטה על כל חלקה טובה בציבוריות הישראלית. ביטחון ישראל, הולך ומתערער גם הוא, כי למדינה שפועלת על-פי גחמות של קבוצות קיצוניות אין שום אופק מדיני, ולכן העולם מאבד את הסבלנות כלפינו, כשניתן לזהות שגם במדינות שהן ידידות שלנו ישנו תהליך מסוכן של דה-לגיטימציה כלפי ישראל. מצב חברתי וביטחוני עגום זה, מאיים על הקיום של מדינת ישראל, ולכן אין לשמאל את הפריבילגיה להתעלם מהתהליכים האלה לטובת ממלכתיות, והוא חייב לקחת אחריות על החזרת ישראל למסלול הציוני שלה, כאשר אין במה טובה ומאחדת יותר של השמאל מאשר עצרת רבין. באזכרת רבין צריך לשמור על ממלכתיות, אבל בעצרת רבין חייבים לשקם את מורשתו ואת מורשת השמאל, שהולכת ודועכת בחברה הישראלית.