גל המשברים הפיננסיים שפוקד את העולם פוסח לעת עתה על ישראל ומאיר אותנו באור שונה. נגיד בנק ישראל זוכה לתהילת עולם כנגיד הטוב בעולם, כמובן בזכות כך שישראל ממשיכה לרשום צמיחה, כאילו המשבר בכלל לא נוגע לנו. במקביל, גם נתוני האבטלה בישראל מעודדים ולא מרמזים על האטה.
המשברים הקשים באירופה קשורים בעיקר במבנה הכלכלה שם - ועדים חזקים שגם בשיא המשבר לא מוכנים לשתף פעולה עם שום תוכנית הבראה. המהומות שפרצו ברחובות צרפת בשבוע שעבר ממחישות את העניין - העובדים שם לא מוכנים לשמוע על העלאת גיל הפרישה מ-60 ל-62! הם רוצים שהמדינה תמשיך להתחייב על פנסיה שכבר הוכח שאין לצרפת שום יכולת לשלם. מאיפה יבוא הכסף? זה ממש לא מעניין את הוועדים שם. רק לפני מספר חודשים האיחוד האירופי ניסה להתנער מיוון, בה המגזר הציבורי חונק את המדינה כשרבע מהעובדים שם מועסקים ברשויות המקומי ויותר מ-30% מהעובדים מועסקים ביתר משרדי הממשלה. רק כ-40% מהעובדים שם מניעים את הגלגלים היצרניים של יוון שחורקים ונאבקים להמשיך להסתובב לצד האיחוד המוניטרי של אירופה.
וברקע, ברור שישראל לא שם, רק מכיוון שהיא הצליחה להעביר מספר רפורמות חשובות שהניעו את הסקטור היצרני. אך הצמיחה שאנחנו רושמים מרשימה רק יחסית למדינות שנקלעו למשבר פיננסי קשה. גם אצלנו המגזר הציבורי מעיק. הסדרים קיבוציים למיניהם חונקים את קופת המדינה ומעוותים את שוק העבודה. מנגנונים מסואבים מזינים מפקחים ועובדים מיותרים שחולבים את התקציב של העובדים החיוניים במגזר הציבורי. כך יוצא שדווקא המורים, לדוגמה, מקבלים את הפירורים מתקציב החינוך. בחברת החשמל, לדוגמה נוספת, פערי השכר בין העובדים שם הם הגדולים ביותר במשק, וכך גם בחברות הסתדרותיות וממשלתיות אחרות.
עכשיו מאיים יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שמחר הוא ישבית את כל המגזר הציבורי. הוא דורש תוספת של יותר מ-10% לכל המגזר! הוא לא מצא דרך של פשרה מול האוצר ולתקשורת משתחררים סיפורי הרש הנגזל. ויש כמובן עובדים במגזר הציבורי שמקבלים שכר דחק ומספקים תמורה נאה לשכרם. אבל הם ממש לא מעניינים את עייני. הוא לא דורש תוספת בעבורם. התוספת הזו של מיליארדי שקלים מיועדת ברובה למקבלי המשכורות הגבוהות - עשרות אלפי שקלים בחודש. ההסתדרות מלינה על פערי שכר? הנה לה הזדמנות פז למזער את אותם פערים בלתי נסבלים. מדוע עייני לא דורש מהאוצר תוספת של 20% לבעלי שכר של עד השכר הממוצע במשק ותוספת בשיעורים פוחתים לבעלי השכר הגבוה - לסמנכ"ל חברת החשמל, לחלק מפקחי הטיסה, לעוזרת המנכ"ל בקרן פיצויים, לסדרנים בנמלים... ולעוד שורה ארוכה מאוד של מקבלי שכר הגבוה מ-50 אלף שקלים?
באופן טבעי, נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, היה אמור לעשות לילות כימים במאמצים למנוע את השביתה הזו שתפגע קשות בתעשיינים. המשק עלול להפסיד כמעט מיליארד שקלים מדי יום כתוצאה משביתה שכזו. זה עלול להיות מגע פיגוע למשק. כן, בשביתות מהסוג הזה יש גם הרוגים. לא כאלה שמעניינים את ההסתדרות, רק אנשים פשוטים שאין להם תחליף לתחבורה ציבורית ולשירותים ציבוריים חיוניים, לא כאלה שהוועד שלהם משמעותי למבנה השליטה של עייני בהסתדרות. אלא שברוש נשמע רגוע וטוב לב. הוא בטוח שהשביתה תימנע ואף הכתיב כלל זהב לכל משא-ומתן: "הרי ברור שבסוף יהיה הסכם, אז למה לשבות"? אמר ברוש בהיתממות. לעומתו, אוריאל לין, נשיא לשכות המסחר, הכריז שהוא יעתור נגד ההשבתה של ההסתדרות, מכיוון שברור שהיא פוגעת בכל הצדדים - גם בעובדי המגזר הציבורי. לין אינו נמנה עם חבריו של עייני, בניגוד לברוש.
ככל הידוע, במגעים של ההסתדרות מול האוצר לא מתנהל משא-ומתן של "תן וקח", אלא "קח או קח יותר". במילים אחרות, לא הוצגו לעייני אלטרנטיבות של קיצוצים בתקנים, שינויים מבניים וכדומה, כתנאי להעלאות שכר. היעדר אלטרנטיבות והאיום של הכבדה על קופת המדינה בתקופה הזו, עלולים להיות בעלי השפעות שליליות מאוד על עתיד המשק. לחלק ממדינות אירופה כבר הורד דירוג האשראי - עובדה שמייקרת את עלות הכסף באופן מיידי. מכיוון שישראל היא כלכלה קטנה, יחסית, השפעות שליליות מעין אלה עלולות לגרום לשינוי מגמה כואב. לכן, ההתקפות של ההסתדרות בעיתוי הזה מסוכנות במיוחד והאתגר של העמידה בפניהם גדול.
