נתחיל בסילוף. רבין לא היה בעד שלום בכל מחיר, ובוודאי לא במחיר קירוב בסיסי הסקאדים והגראדים ללב המדינה. רבין התנגד בכל נימי נפשו להקמת מדינה פלשתינית, ובוודאי לחלוקת ירושלים. רבין הבין בחודשי חייו האחרונים, שרב-המרצחים יאסר ערפאת מוליך אותו שולל, ולכן שָקל להתנער מהסכם אוסלו ולהשליכו בתיעוב לפח האשפה של ההיסטוריה. וההשתלחות, גם היא חוגגת מדי שנה. בדייקנות של שעון שווייצרי קמים בכל שנה מסיתים מטעם עצמם, שוחרי מדנים, המטילים על הימין כולו, את האחריות לרצח המשולש: רצח רבין; "רצח השלום" - כאילו שאילו חי רבין עימנו, כבר היינו חיים היום בגן-עדן של שלום, ונהנים לשבת תחת הגפן והתאנה בחברת סרבני השלום הפלשתינים; ו"רצח הדמוקרטיה" - כאילו שרבין, שהעביר את אוסלו בכנסת בקולות הערבים ולאחר קניית קולות באמצעות מיצובישי, בניגוד להתחייבות בבחירות לא לנהל משא-ומתן עם אש"ף, ושהמציא את הביטוי 'ללא בג"צ וללא בצלם', היה באמת סמל הדמוקרטיה. כדי להוציא מלבם של ספקנים, חשוב לחזור ולהדגיש בכל התוקף, כי אין הדברים הללו אמורים לגבי עצם החובה הלאומית ואפילו הדתית, להעלות את זכרו של יצחק בן רוזה ונחמיה ז"ל ביום הירצחו בידי רוצח נקלה וחסר-דעת, שראוי לו שיירקב בכלאו עד יום מותו - לא רק בגלל עצם הרצח הנתעב, שקשה למצוא מילים להגדרת חומרתו; אלא גם מפני שהכדורים ששיגר מאקדחו (לא ניכנס כאן לתיאוריית הקונספירציה, שיגאל עמיר עצמו דוחה אותה בעצם הודאתו) סירסו את מחנה הימין למשך עשרות שנים (למשל ההשלמה השקטה עם פשע הגירוש מגוש קטיף, שלא היה עובר בשקט ועם כמעט הסכמה של קרבנות הגירוש להגלייתם, אילמלא הרצח).

אתם, המארגנים, שהינכם באמת ובתמים שוחרי זכרו של רבין, מפספסים בכל שנה. אתם מבטיחים בנקיטת חפץ שהפעם העצרת לא תישא אופי פוליטי, אבל בפועל – וזה מה שקרה במוצ"ש – ההתכנסות הפכה לכיתתית, על-פי עדותו של שופר השמאל הקיצוני 'הארץ' (31.10.10): "הכיכר נשטפה בדגלי 'השמאל הלאומי', 'יוזמת ז'נווה', 'הקרן החדשה לישראל' ו'ישראל חופשית'... המחנה הזה מייחל לא רק למנהיג, אלא גם למפלגה חדשה שתפציע סוף סוף". (כן, כן, אנחנו משערים שתשיבו ברוב התחסדות: שיבואו גם ארגונים אחרים, כולל מן הימין, ויניפו דגליהם; אבל הרי אתם יודעים היטב שבריוני השמאל שבכיכר יגרשו אותם החוצה, וכבר היו דברים מעולם). וגם על המיקרופון השתלט לפחות פוליטיקאי-מוסווה אחד. היה זה שמאלן ידוע, יאיר גרבוז, שהקדיש חלק ניכר מתוך 13 הדקות של נאומו, להסתה ולתקיפת הימין. "גרבוז דיבר", התפייט והתמוגג מנחת, "על מקום אובדני שאיבד את שפיותו, על עריצות שלטונית של חבורת נפוליאונים, על הורסי ציבור, על ההשחתה והניוון, על מדינה גזענית ועל ראש ממשלתה שאיבד קשר עם העולם". כך הבין אפילו 'הארץ' את העצרת, שדוּוחה לכל רוחב אחד מעמודיו הקדמיים, תחת הכותרת: "להתגייס כדי שהרוע לא ינצח". זה לא פוליטי, רבותיי המארגנים? זוהי, רבותיי, מורשת רבין? בקיצור, שמענו שם בכיכר נאום בחירות פוליטי אופוזיציוני פאר-אקסלנס, שמקומו בעצרות הבחירות, ולא מעל בימת העצרת הממלכתית, שמן הסתם ממומנת גם בכספי המדינה, לזכרו של מי שכל עם ישראל מתאבל על גדיעת חייו בלא עת, ביד זדונית. לֵךְ לךָ לבחירות, מר גרבוז, השמע בחוצות את דעותיך הקיצוניות שמאלניות (שרבין, על-פי כל הפרמטרים, היה דוחה בבוז ומתוך גועל נפש), וכמאמר הסלוגן המסחרי: "ושהרוב ינצח". אבל גרבוז לא יעשה זאת, מפני שהוא יודע בדיוק כמה הוא שווה – לא יותר משלושה מנדטים. סיעה שמחמת גודלה העצום, מסוגלת להתכנס בתוך תא טלפון ציבורי, ועוד להותיר בו מקום למזכירה ולדובר. העם דוחה שוב ושוב את התנשאותו האשכנזית-שמאלנית ואת דעותיו הנפסדות והבלתי קבילות עליו בעליל, ומסרב ללכת לאובדנו אחר החלילנים החדשים מהמלין. אבל גרבוז וקומץ חבריו ממשיכים בחתרנות הבלתי נלאית (עוד המצאה לשונית של רבין ז"ל). ולמה שלא יעשו זאת כשמספקים להם במה, חינם אין כסף? תסכוליהם של גרבוז וחבריו מובנים. אבל האם זה מצדיק את רמיסת זכר רבין והפיכת ההתכנסות בכיכר לעצרת הסתה פוליטית? מה גם שאילו זכה רבין ז"ל לחיות עימנו כיום, היה הגרבוז הזה יוצא גם נגדו, מן הסתם, בחימה שפוכה, ומאשימו בפספוס השלום ושאר האשמות הזויות שכאלה. כשזכרו של רבין מנוכס על-ידי השמאל הרדיקלי, והופך לסחורה פוליטית קיצונית, אין פלא שמספר משתתפי העצרת הולך ומצטמק משנה לשנה, ושהמארגנים שוקלים להימנע מעריכת העצרת בשנה הבאה. אולי, בעצם, הם צודקים: למה להם לספק בימת חינם למסיתים למיניהם ולהופכי עצרת הזיכרון, לבמה פוליטית אופוזיציונית???