"בכל העניוות הנאותה"

• מרחביה 10 בספט' 1949
  אל אברהם שלונסקי,
  שלונסקי היקר,
  העניין אשר מכתבנו זה יטפל בו, אינו מצריך כתיבה "רשמית" דוקא, אלא שהננו רואים חשיבות ארכיונית מסוימת (בתקופת ההיסטוריה הכתובה אנו חיים, ולא נקפח את הדורות הבאים) בתעודה זאת, כשלב שקודם למעשה, מעשה אשר ידבר בעדו... ועל גופו - ותוכו - של דבר כבר דיברנו לא אחת, הלא הוא דבר הוצאת היובל של כתביך.
  מסתבר, כי שוב אין לומר עתה "אין השעה דוחקת". אדרבא, יש למסור את החומר לדפוס בימים הקרובים ביותר.
  לדעתנו, יש למסור את החומר בלי להשתהות בבירורים, אשר עצם העבודה תסייע בפתרונם, כגון שאלת מספר הכרכים, ושאלת התבנית (אורך העמוד) וכו'. השורה הלא היא נתונה, ויש ללכת אחר השורה. היקפו של החומר יקבע את היקף הכרכים, בשים לב לחלוקה אשר תיראה בעיניך לאור יריעות-ההגהה המחכימות. וכן לא קשה יהיה לקבוע תוך עבודה את שיעור העמוד הנאה והראוי-לשמו.
  שאלה אחת בלבד צריכה פתרון לאלתר, היא שאלת המוקדם והמאוחר לסידור. ונקוה, בזה כבר הגעת לידי מסקנה ברורה, ואין עיכוב.
  כן היינו רוצים שלא תשתהה העבודה משום הצורך להחליף כמה משפטים בעניין פְּשִׁיטֵי-דְסַפְרָא. בכל העניוות הנאותה נאמר, חזקה עלינו שנדע עת לכל חפץ וערך לכל ערך.
  מצדנו, עוד עלינו לברר סופית, מי יהיה המוציא לפעל של העבודה, והאפשרויות אינן מביכות-על-שום-ריבוין - אפשר לבחור בין דפוס אחדות לבין דפוס הארץ.
  דבר זה ייעשה תוך ימים ספורים, ובהגיע החומר לידנו, מיד יוכל להכנס לדפוס.
  נקוה, גם שאלת האות ברורה ואינה עומדת לבחינה. ההיקף הגדול מחייב, דוֹמנוּ, אות פראנקריל, כמקובל.
  נחכה איפוא לתשובתך עם הפרקים הראשונים הנועדים לדפוס, ליום אשר נציינו בסימן-טוב, יום ראשון לפעולה מזורזה ומכוונה עד בוא מועד, ועד בכלל.
  בתקוה טובה וברכה
  ד. הנגבי
  העתק למזכירות הקבה"א (הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר).
  למנהלת בית ההוצאה (ספרית פועלים).

זהו מכתבו של דוד הנגבי, ממייסדי הוצאת "ספריית פועלים" ועורך בכיר בה, שכבר הרחבנו את הכתוב עליו במקומות אחרים, אל אברהם שלונסקי. נושא המכתב הוא דיבור ראשון ביניהם, שנותרה לו עדות כתובה, על הוצאה גדולה ומפוארת, "הוצאת יובל", של שירי אברהם שלונסקי. זהו כנראה הכתוב הראשון בעניין, משום ששניהם היו קרובים במשך שנים רבות, ובוודאי שהדברים התבררו ביניהם קודם לכן, בשיחות שבעל-פה. הנגבי מציין זאת בפתיח, ומצדיק את כתיבת המכתב כביכול לשם "הדורות הבאים"... ספר השירים, שהולדתו במכתב זה, יצא לבסוף בשם "שירים", בשני כרכים, הוצאת ספריית פועלים ספרי מופת תשי"ד 1954. ניתן להניח שהוא עבר כמה וכמה גלגולים, שנמשכו על-פי מה שלפנינו כחמש שנים, עד שהתגבש לצורתו הסופית. המכתב המתפתל של דוד הנגבי, לשון הרבים שהוא נוקט במקום שיש לנקוט לשון יחיד, הגדרותיו המיותרות והגדושות - כל אלה הם ממאפייני כתיבתו של הנגבי. מצאתי לשון מסורבלת ומתחכמת זו גם במכתבים נוספים משלו. מעניינת התייחסותו המדייקת לצורת האות העתידה, בה יידפס הספר, פרנקריל כלשונו (היום נהוג לכתוב פרנקריהל), ולשני בתי הדפוס, דפוס הארץ ודפוס אחדות. בבתי דפוס אלה נדפסו ספרי השירה של הוצאת "ספריית פועלים", והם נחשבו כנראה באותה העת, 1949, לבתי דפוס איכותיים. הביטוי התלמודי "פשיטי-דספרא", שהנגבי משתמש בו "בכל העניוות הנאותה", מתייחס לבירור ההוצאות הכספיות הקשורות בהוצאת הספר, שכר הסופרים וכתיבת חוזה ועוד. אני מניח שמכתבי עורכים ומשוררים היום, אם הם בכלל נכתבים עדיין, שונים מאוד ממכתב זה, שחרף הצהרתו של הנגבי, שהוא נכתב "בכל העניוות הנאותה", הרי אישיותו הלא-ענווה של העורך משתקפת מכל פסקה שבו.