ה-2 בנובמבר הוא יום השנה ה-93 למה שנוהגים לכנות "הצהרת בלפור", המכתב ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, לליונל רוטשילד, והציע לו להביאו לידיעת ההסתדרות הציונית. במכתב זה, שתוכנו ידוע (אם כי לא במדויק) לכל דרדק בישראל, נאמר - בתרגום עברי פחות-או-יותר מדויק מהמקור האנגלי - כי יש לו העונג לבשר שממשלת הוד מלכותו תראה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה. הובטח במכתב גם כי הממשלה הבריטית תעשה כל מאמץ לסייע בהקמתו של הבית הלאומי, וכמו-כן הותנה בו גם תנאי, שלא ייפגעו הזכויות האזרחיות והדתיות של הלא-יהודים החיים בארץ, וגם לא זכויותיהם ומעמדם של היהודים החיים בארצות אחרות.
הצהרה זו באה כעשרים שנה אחרי שהקונגרס הציוני הראשון הגדיר את מטרתה של הציונות, במה שמכונה "פרוגראמת באזל": להקים בארץ ישראל מקלט בטוח לעם היהודי, במשפט גלוי. ישנם גם תרגומים אחרים למקור הגרמני, אבל התרגום העברי הזה (שבו נאמר ארץ ישראל במקום פלשתינה) השתרש במרוצת השנים בתודעה.
ברור שהתנועה הציונית התכוונה למה שהרצל כינה בספרו הידוע "מדינת יהודים". במשך השנים החלו לקרוא לה "מדינה עברית" - וזכורות עדיין ההפגנות שבהן קרא הנוער הארצישראלי בקצב: "עלייה-חופ-שית-מדינה-עב-רית!". בימינו התקבל המינוח "מדינה יהודית", וראוי להשקיע קצת מחשבה בהבדל בין המונח הזה למונח המקורי של הרצל. אבל בשלב מוקדם כל-כך של ייסוד התנועה הציונית, כשמספר היהודים בארץ ישראל היה זעום, נראה למייסדיה שלא יהיה זה נבון להכריז על מטרה מרחיקת-לכת כל-כך, ולעורר מרבצה את ההתנגדות האפשרית, גם בעולם הערבי וגם (תתפלאו!) בעולם היהודי. מקלט בטוח נשמע כמשהו שאינו חשוד ביותר. מבחינה זו נראה שהצהרת בלפור הרחיקה-לכת מפרוגראמת באזל, ודיברה על "בית לאומי" - מונח שניתן לפרשו בדרכים רבות, אבל הוא אינו סותר את האפשרות שתוקם מדינה.
הרטוריקה הציונית של ימינו מדברת על הפרת ההבטחה הבריטית לעשות את ארץ ישראל כולה (ויש הטוענים כי הכוונה הייתה גם לעבר הירדן) למדינה יהודית. אבל ראוי לשים לב שגם פרוגראמת באזל וגם הצהרת בלפור לא דיברו על ארץ ישראל כולה כמקלט בטוח או כבית לאומי לעם היהודי, אלא על כך שבארץ ישראל (משמע, בחלק ממנה) תוקם אותה ישות שהיא המקלט הבטוח או הבית הלאומי, וזו ידועה כיום בשם מדינת ישראל. הבריטים, שהיו אז מסובכים בהבטחות סותרות לערבים (ובהן הסכם סייקס-פיקו על חלוקת אזורי השפעה במזרח התיכון בין בריטניה וצרפת), היו זהירים מכדי להבטיח את ארץ ישראל כולה ליהודים, וכל ניסיון לפרש את הצהרת בלפור כהבטחה לעשות את ארץ ישראל כולה למדינה יהודית אינו אלא רטוריקה.
לכל אדם ריאליסט היה ברור שבמצב שבו יושב עם אחר בארץ, ההישג הגדול ביותר שתוכל התנועה הציונית להשיג, גם אם תהיה עלייה המונית, הוא בהקמת מדינה בחלק מארץ ישראל. כלומר, התוכנית האמיתית של התנועה הציונית, והמשמעות האמיתית של הצהרת בלפור, היו חלוקת הארץ, שהוא הדבר שעליו החליטה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, שלושים שנה אחרי הצהרת בלפור.
וכל מי שעיניו בראשו, ולא נסחף ברטוריקה של עצמו, מבין שזה הפתרון היחיד לבעיית ארץ ישראל. והוא תקף גם בימינו.
