"רומא וירושלים" של משה הס

תנועת העבודה שקועה בריצה מטורפת אחרי מנהיג גואל. היא חייבת בראש ובראשונה להפנות מבט לעבר חזון לאומי וחברתי של ראשונים. אם להרחיק לכת 150 שנה אחרי "רומא וירושלים" נראה מייגע ומתיש, שירימו ממדף הספרים היהודי דברי חזון אולי פחות נמלצים, אבל כאלו שיובילו את התנועה לכך שהיא תהיה רלוונטית במאבק על דמותה. תנועה שתחלץ את ישראל ממדינה שמפריטה עצמה לדעת, והצדק החברתי הוא מוצג שמימי ספרותי, שאין לו אחיזה במציאות היומית. ברור לי ש"רומא וירושלים" אינו ספר של רצפט לעשייה מהיום למחר, אבל זה בהחלט ספר המדבר על חזון, שתנועת העבודה נטשה אותו. לפני שמחפשים מנהיג, חייבים להחליט שמאמצים חזון. אני מפנה את האצבע לעבר ספרו של משה הס "רומא וירושלים".

משה הס ביטא כמיהה משיחית לתיקון עולם ולתיקון חברה. לדידו, כמיהה זו טמונה ביסוד הרעיון הציוני. בתיקון העולם של משה הס יש "תביעה לביטול המעמדות כחלק מתיקון עולם במלכות שדי, כאשר יגיע עם ישראל להגשמה עצמית בתחום הלאום". עבור משה הס, המהפכה הציונית היא תמצית הרעיון הלאומי, הדתי והסוציאליסטי. הוא חוזר ושונה, שאין להפריד בין הדבקים האלה. "אלה המפרידים ודוגלים בלאומיות נפרדת, שאין עמה חובות חברתיות או כמיהה לסוציאליזם... כל אלה טועים". תנועה הקוראת לעצמה תנועת "עבודה" ואת חזון הסוציאליזם היא מחביאה, זו תנועה המתרחקת מכל מה שמצפים ממנה. כאשר קברניטיה חוששים להעלות את המילה סוציאליסט, ככאלה החוששים מצרעת, הרי הם מתחילים להיות מנהיגי מפלגת-לווין ל"ליכוד", וכפי שזה קורה היום גם מפלגת-לווין של מפלגת "ישראל ביתנו". למשה הס יש דיאלוג עם מרקס ואנגלס, אך הוא מפלס לעצמו דרך עצמאית, כאשר הוא מכניס לסוציאליזם את מושגי הרצון והחירות המוסרית. הוא מפלס דרך ייחודית של הליכה בעקבות הסוציאליזם המקראי. הוא מדבר על ירושלים ארצית ועל כינון חברה לאומית צודקת בארץ ישראל. עם ישראל הקם לתחייה הוא שעתיד לממש בחייו את חזון הצדק עליו מדברים נביאי ישראל. בעמוד 47 הוא כותב על שוויון חברתי תוך כמיהה ל"הרמת הכפופים לרמת הזקופים". בעמוד 100 הוא מדבר בהרחבה על כך ש"מן ההכרח בעצמאות לאומית לשם קדמה חברתית וליחסי עבודה תקינים". בעמוד 212 הוא מדבר על הייעוד של עם ישראל: "ואם מכל העמים בחר אלוהים בישראל...זה כדי שהצדק החברתי ישמש מופת לשאר העמים".