נְזִיד עֲדָשִׁים בְּהַגִּיחוֹ לְאָוִיר הָעוֹלָם יָצָא יַעֲקֹב מֵרֵחֶם נִכְלַם כִּי עֵשָׂו נָטַל לוֹ הַבְּכוֹרָה וְנָהַג בַּבְּכוֹרָה כְּבִסְחוֹרָה הָיֹה הָיָה בִּרְבוֹת הַיָּמִים בְּעוֹד יַעֲקֹב יוֹשֵׁב אֹהָלִים עֵשָׂו חָבַר אֶל הַהוֹלְלִים וְכָבַשׁ לֵב אָבִיו בְּמַטְעַמִּים מִכְרָה לִי בְּכוֹרָתְךָ בִּקֵּשׁ בִּפְנוֹת יַעֲקֹב לְעֵשָׂו מְגַשֵּׁשׁ עֵשָׂו מְכָרָהּ לוֹ כְּלָא חָשִׁים תְּמוֹרַת סֶפֶל נְזִיד עֲדָשִׁים מָה לְעֵשָׂו כִּי יָלִין מיתת צדיקים מיתתו של אברהם מיתת צדיקים. תיאור מיתתו היה קצר פחות מתיאור מיתת שרה אשתו וכך נאמר: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אברהם בְּשֵׂיבָה טובה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו [חיי שרה כה/ח]. תיאור צנוע וכך גם תיאור קבורתו במערת המכפלה: ויקברו אֹתוֹ יצחק וישמעאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַכְפֵּלָה [חיי שרה כה/ט] והיה מן ההיגיון שֶׁיֵּאָמֵר: ישמעאל ויצחק קברו אותו, אלא שהכתוב הקדים שם יצחק על פני שם ישמעאל. כי אברהם בחייו ביקש להפריד ביניהם. דבר זה קיבל ביטוי בסוף ימי אברהם. ניתן לומר כי בטרם עצם אברהם את עיניו, דאג להיווצרות תנאים של חיי שלום, אחווה ורעות. כי הוא ראה בחזונו את הבנים והצאצאים אינם מסתדרים ביניהם וכפי הנראה, חזה עוד כי הם לא יסתדרו ביניהם ולא יחיו בשלום. הדברים שנאמרו על ישמעאל בִּשְּׂרוּ זאת. החשש נבע מדברים שנאמרו לאברהם על ישמעאל: והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון [לך לך טז/יב]. חששו של אברהם היה נכון והפך ממשי - צאצאיו של ישמעאל אכן נהגו כפראי אדם, כי הם מתייחסים לחיי האדם בביטול ואינם רואים ערך לחיי האדם. כאשר המנהיגים הרוחניים של האיסלאם יושבים מרווחים על מושבם ושולחים את האחרים מבני עמם להתפוצץ, למות ולהמית חפים מפשע. הצהרותיהם של מנהיגים אלה בקשר לצאצאים של יצחק ויעקב, המלוות באיום השמדה פיזי במטרה להעלימם מעל פני האדמה. דבר זה מבטא את התיאור שניתן לישמעאל. גישה רצחנית זאת, איננה מכוונת רק נגד צאצאי יצחק ויעקב, היא מכונת יום-יום גם נגד "אחיהם" צאצאי ישמעאל. כך שסונים ירצחו שיעים ושיעים ירצחו סונים, והכל בשם אלוהים ועל יסוד אמונתם ודתם, הסוני ואמונתו והשיעי ואמונתו. חששו של אברהם בסוף ימיו הביאו להפריד פיזית בין האחים. ליצחק נתן את ארץ ישראל, ואת ישמעאל וצאצאיו שלח למדבריות ערב, כולל הרי אדום לעשו, כי עשו חבר לישמעאלים וכך נאמר: ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בָּשְׂמַת בת אֵלֹן החתי [כז/לד] ובכך הוציא עצמו מכלל ישראל. למורת רוחם של יצחק ורבקה ובניגוד לרצון אברהם שציווה שלא יקחו ליצחק אישה מבנות כנען.
תולדות יצחק אחרי "ואלה תולדות יצחק" חזר הכתוב להזכיר לנו כי אברהם הוליד את יצחק, זאת למה? לסלק לחלוטין את ישמעאל מסיפור תולדות אברהם וצאצאיו. יצחק עובר אותן חוויות שעבר אביו אברהם. אלא שבשונה מאברהם אביו, הוא לא יוזם ולא מחדש דבר אחרי אברהם. בתולדות יצחק רואים אותו כממשיך מורשת אביו אברהם וכממשיך דרכו. באברהם נאמר על שרה כי הייתה עקרה וילדה את יצחק, והנה גם רבקה עקרה וילדה את יעקב ועשו. עוברים לעניין הרעב שפקד את אברהם פעמיים, הוא פוקד גם את יצחק. יצחק, כאביו, הולך לגרר אל מלך הפלשתים בתוך גבולות הארץ. מדובר באותו מלך שלקח את שרה ולקח גם את רבקה. אברהם אמר על שרה אחותו, וכאן ביצחק נאמר: ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא [כו/ז]. ועתה לאבימלך אשר רואה כי יצחק נוהג ברבקה כאשתו ולא כאחותו לפי הכתוב: והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו [כו/ח] אלא שכאן אבימלך אומר ליצחק: מה עשית לי כמעט שכב אחד העם (הוא אבימלך) עם רבקה, ובכך יודעים אנו כי היא לא נטמאה כמו ששרה לא נטמאה. והנה שרה מתוארת כבעלת השררה בביתו של אברהם, כך הייתה רבקה בביתו של יצחק. מיד הכתוב עובר לספר על רבקה ששני בנים התרוצצו בבטנה, עשו ויעקב, שעתידים להיות עמים שנאמר: שני גֹּיִים בבטנך ושני לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרְדוּ וּלְאֹם מִלְּאֹם יֶאֱמַץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר [כה/כג]. גם אצל אברהם נפרדו שני לאומים - ישמעאל ויצחק, והגדול ישמעאל יעבוד צעיר. המגמה של העדפת צעיר על הבגיר תלווה אותנו לאורך חמשת חומשי התורה. ועתה לעניין החיבה. אברהם אהב את ישמעאל, וביצחק החיבה היא לעשו. שרה אהבה את הצעיר יצחק ורבקה אהבה את הצעיר שלה, יעקב. בפרשה זו יעקב הוא הציר המרכזי, כפי שיצחק היה ציר מרכזי אצל אברהם.
ההתנכלויות ליצחק מצד הפלשתים אבימלך מלך ארץ פלשתים מלך על חבל ארץ בארץ ישראל, אומנם התייחס בכבוד לאברהם ואחר-כך ליצחק, אך עשה זאת על כורחו מאימת המכות שקיבל מקב"ה כעונש על לקיחת שרה אשת אברהם ולאחר מכן בלקחו את רבקה אשת יצחק. אבימלך התנכל ליצחק מקנאה כי נאמר: ויגדל האיש [יצחק] וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד [כו/יג]. זה היה לצנינים בעיני פלשתים: ויקנאו אתו פלשתים [כו/יד] אז החלו ההתנכלויות שלהם לאנשי יצחק, הם סתמו בארות שחפר יצחק, ושב וחפר אותן והם שבו וּסְתָּמוּן. "מלחמת התשה". בכך מגלה אבימלך פרצופו האמיתי, פסקו הברכות והג'סטות שעשה ליצחק ובא אל יצחק ואמר לו: לך מֵעִמָּנוּ כי עָצַמְתָּ מִמֶנּוּ מְאֹד [כו/טז]. משעבר יצחק והתיישב בבאר שבע ובנה שם מזבח וכרו אנשיו באר, בא אליו אבימלך לבאר שבע עם שר צבאו כאיום מרומז, אבל בהעמדת פנים של בעל רצון טוב. יצחק לא קנה את העמדת הפנים הזאת ואמר לאבימלך ולשר צבאו: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם, ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך [כו/כז, כה]. בסך-הכל אמרו אבימלך ושר צבאו אנחנו רוצים לכרות ברית עמך, האם תעשה לנו רעה תחת טובה שעשינו עמך בגרר משם יצאת ברכוש גדול? יצחק ניאות לבקשתם ועשה להם משתה ויצאו מאצלו בשלום. המאפיין וְהָאָפְיָנִי לפלשתים אז ובימינו הפלשתינים, שהברית איננה ברית והשלום איננו שלום. מתחייבים ולא מקיימים. ואנו שואלים - מה נשתנה? באחת השבתות של תולדות סיכמתי את הדברים, ואנחנו הפעם נחזור ונשנן, כמעין שיר שאינו מתיישן, הוא אקטואלי שנה אחר שנה, רק סוג האירוע השתנה, חמס מכה, בוכה ומתאונן, מקדים אותנו לאו"ם ומתלונן. פעם מנמיך ופעם מגביר הטון, ומוצא אֹזֶן קשבת אצל גולדסטון. עד כמה צדקה התורה, שנתנה לבן אדם תֹּאַר וצורה, המשתקפים באופיו כל הדורות. וכמו בסלע הן חקוקות, שעיקרן כתוב במפורש כבדרך הפשט ולא כִּדְרָשׁ, כמו בשיר מתנגנות, חדשות גם ישנות.
וְהוּא פֵּרֵא אָדָם רוֹצֵחַ צְמֵא דָּם יָדוֹ בַּכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ לַכָּזָב פָּנָיו וְלָאֱמֶת גַּבּוֹ לְהַשְׁמִיד תָּמִיד נָכוֹן וְעַל פְּנֵי כֹּל אֵחָיו יִשְׁכּוֹן. אֶלֶּה הֵן דִּבְרֵי אֵל הַמְכֻוָּנוֹת לְיִשְׁמָעֵאל. וְלָנוּ אֵין עַל מָה לְהָלִין מַעֲשֵׂי אָבוֹת סִמָּן לַבָּנִים זֶה קָרָה וְיִקְרֶה בִּמְכֻוָּן וּבְמִקְרֶה מַעֲשֵׂי אָבוֹת דֻּגְמָה לַבָּנִים וְחָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ אַיִן מְאוֹרָעוֹת חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים וְיוֹסִיפוּ הֵם לְהִתְרָחֵשׁ עֲדַיִן זֶה קָרָה וְיִקְרֶה בִּמְכֻוָּן וּבְמִקְרֶה לַאָבוֹתֶינוּ קָרָה וְלָנוּ סִפְּרוּ עַל כְּרִיתַת בְּרִיתוֹת שָׁלוֹם שֶנִּכְרְתוּ עִם אוֹיֵב וְהֻפְרוּ אַךְ הִתְגַּבַּרְנוּ וְהִגַעְנוּ הָלוֹם זֶה קָרָה וְיִקְרֶה בִּמְכֻוָּן וּבְמִקְרֶה וּבְאֵין בְּרֵירָה נַהֲלוֹם וְנַחֲלוֹם עַד אֲשֶׁר בּוֹא יָבוֹא שָׁלוֹם 