חיבורו של מקס וובר "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם” יצא לאור בשנת 1905 בשיא כוחו של הקפיטליזם הבורגני אשר העלה, לדברי מרקס במניפסט הקומוניסטי, "כוחות ייצור המוניים יותר ועצומים יותר משהעלו כל הדורות הקודמים גם יחד”. בחיבורו מגדיר וובר את הקפיטליזם כגישה חברתית רבת פנים שאינה מצטמצמת לכלכלה בלבד. הוא מחבר בין עיקרי הנצרות הפרוטסטנטית לבין תפיסת העולם הקפיטליסטית. במרכזה ניצבת האתיקה הפרוטסטנטית המחייבת את חיי העולם הזה ורואה בהצלחה חומרית אישית - הנובעת מחריצות, מחסכנות ומיזמות - סימן לשביעות רצון אלוהית. קפיטליזם אמיתי, גורס וובר, רואה בדברים אלה את מטרת הקיום ואינו מתייחס אליהם כאל כלי להשגת רווח.
אין הכוונה במאמר זה לעשות חלילה נפשות לנצרות הפרוטסטנטית, אלא רק להצביע על העובדה כי לקפיטליזם הבורגני יש בסיס ערכי ומוסרי איתן. בדיקה מדוקדקת תעלה בנקל כי מקורותיו הערכיים יונקים ממערכות האמונה של הנצרות הפרוטסטנטית ושל היהדות. שתי מערכות מוסר אלו חולקות יסודות ערכיים משותפים ביחס לקניין ולמטרת ריכושו. מכאן, שהטענה כי קפיטליזם משמעותו ריכוש אובססיבי ריק מערכים, היא חסרת בסיס.
לרוע המזל, מערכת מוסר ערכית זו שהתווה וובר היטשטשה מאד במאה שחלפה מאז שפרסם את "האתיקה הפרוטסטנטית” שלו. שני גורמים עיקריים אחראים לכך: אחד, התפתחותה של מעין עבודת אלילים בדמות תרבות צריכה ריקנית, הרואה בצריכה אינסופית של מוצרים ושעשועים את מהות החיים. השני, תנועות שמאל אנטי-קפיטליסטיות שהכתירו את עצמן כקובעות הערכים ההומניסטים של צדק חברתי ושל שוויון. קיים חשש שאם נשכח את היסודות המוסריים של הקפיטליזם, עלולים גורמים אלה לשכנענו כי יישום שיטה כלכלית אנטי-קפיטליסטית, של תכנון מרכזי סמכותי, הוא פתרון למשברים הכלכליים והחברתיים העוברים עלינו.
ייתכן כי התגובה הראוייה והטבעית למתקפות של אסכולות מרקסיסטיות סוציאליסטיות הטוענות בתוקף בשם זכויות אדם, שוויוניות וצדק חברתי, היא להתעלם מהן או לפטור אותן בביטול, ולהצביע על כישלונם של כל המשטרים שניסו כלכלה סוציאליסטית והידרדרו לעריצות ודיכוי, לעוני ומחסור. זאת, מתוך אמונה כי מעבר למטרד מציק, אין במתקפת האידיאולוגיה האנטי-קפיטלסטית כל סכנה. אבל זוהי גישה שאינה מתחשבת בזיכרון האנושי קצר הטווח ובכוחה המשכר של אידיאולוגיה זו. רגשות אנטי-קפיטליסטים תמיד קיננו בקרב אליטות אינטלקטואליות אשר חשו כי כלכלת השוק הבלתי מתוכננת, המאפשרת לאנשי עסקים בלתי משכילים להתעשר ולרכוש השפעה פוליטית וחברתית גדולה, אינה עושה חסד עם שכמותם - אנשים משכילים ומתקדמים שלידיהם ראוי למסור את מושכות התכנון של החברה והשליטה בה. המסר המקופל בגישות האנטי-קפיטליסטיות והמיליטנטיות של חבריה הופכים את ההתעלמות ממתקפותיהם למסוכנת ביותר.
ואכן, האידיאולוגיה המרקסיסטית-סוציאליסטית שדומה היה כי פסה מן העולם עם קריסת המשטרים הקומוניסטים של בריה”מ, מזרח אירופה וסין, שבה לאחרונה לזירה ומוצאת לה אכסניות חדשות ומושכות יותר כמו למשל התנועות הירוקות, התנועות לצדק חברתי או התנועות האנטי-גלובליסטיות. לערכים שנושאות תנועות אלו בגאון יש כוח משיכה רב ומסוכן, כפי שראינו לאחרונה במהומות כינוסי ה-G8 או ה-G20. תנועות אלו עוינות את תרבות המערב על שיטת השוק שלו ועל תרבותו היהודית-נוצרית. דווקא בעיתות משבר כלכליות, כמו זאת שאנו חווים לאחרונה, עשויים אנשים לטעות ולראות בהן אלטרנטיבה מעשית לקפיטליזם. לנו בישראל צריך להיות עניין מיוחד בתעמולה שמפיצות תנועות אלה, כיוון שהן כורכות את הציונות עם קפיטליזם אימפריאליסטי וקולוניאליסטי ומגדירות אותה כרשע שיש להכריתו.
סירוב לפאר את העני, החלש והנכה על-רקע זה ראוי להכיר מחדש את הבסיס המוסרי של הקפיטליזם הבורגני אשר מקורו בתרבות היהודית-נוצרית, זו האחרונה בגירסתה הפרוטסטנטית. זאת משני טעמים: ראשית, כדי לספק לתומכי הקפיטליזם הבורגני ארגז כלים ערכי שבו ימצאו את הצידוקים המוסריים לעדיפותו. שנית, משום קרבתם של ערכי הקפיטליזם הבורגני לערכים יהודיים רבים. קרבה זו הופכת את השיטה למתאימה במיוחד למדינת היהודים.
היהדות, בניגוד לנצרות הקתולית הדוחה את חיי העולם הזה, אך בדומה לנצרות הפרוטסטנטית, היא דת מעשית המחייבת עבודה יומיומית ודאגה לאינטרס הפרטי. היהדות אוסרת פרישה מן העולם, ולמעשה אינה מבטיחה ניסים ונפלאות בעולם הבא כגמול על סגפנות בעולם הזה. בדומה לפרוטסטנטיות, היא מעלה על נס חיי עבודה וחריצות, חסכנות וזהירות, יושר והגינות, דאגה לחלש ולמוגבל. כל זאת לא מתוך גלוריפיקציה ניהיליסטית של העני, החלש והנכה הקתוליים ("כי עניים ירשו ארץ”) ולא מתוך ביטול העולם הזה, אלא במקביל ליצירה של מנגנוני הגנה וביטחון חברתיים. מדובר במנגנונים שלא יסרסו את רצון הפרט לשפר את מצבו כאן ועכשיו, אלא יתנו הגנה לחלשים האמיתיים בחברה וימריצו אותם להיחלץ ממצבם ולהפוך לאזרחים עצמאיים. מכאן נגזר היחס השלילי של היהדות לעוני ("עני חשוב כמת”) כתופעה בלתי רצויה (אם כי מצויה) שיש למגרה ולא להתבטל בפניה. כתבי הקודש היהודיים מתייחסים בחיוב לקניין המושג באופן חוקי המאפשר לבעליו קיום ברווחה. היהדות גם מדגישה את חיי המשפחה והקהילה הקשורים בפעילות עמלנית יצרנית. למעשה, התורה היא אחד המסמכים הראשונים בעולם המגינים על זכויות קניין בסיסיות וכוללים רשת ביטחון כלכלית מפורטת למדי. יש לשים לב כי בחכמה לא רואה התורה ברשת הגנה זו זכות מוקנית לעני. אין הוא רשאי לטעון כי יש לו זכות טבעית לעבודה או לקורת גג או למזון, שאותם הוא רשאי לתבוע מעשירי הקהילה. מאלה מצפה המסורת היהודית כי יתרמו כנדבת לבם ומתוך רצון טוב ואהבת אחיהם. יתרה מזאת, התרומה היא במקרים רבים אישית ואינה מגיעה ממנגנון ביורוקרטי מנוכר. התורם והנתרם המכירים זה את זה נעשים בכך מחויבים לאינטראקציה אנושית ייחודית שאינה נובעת מחוק או מצו של הממסד.
וובר מראה לנו, כי כל אותן תכונות מגונות שמיייחסים סוציאליסטים אמיתיים ומדומים לקפיטליזם הבורגני, כמו יצר קניין, רדיפת בצע ועשיית רווחים רבים ככל האפשר, אין להם דבר עמו. ולראייה, יצרים אלה היו מקדמת ההיסטוריה האנושית נחלת כל בני האדם, ללא הבדל דת, גזע, מין ומעמד. גם עשרות שנות שלטון של משטרים קומוניסטים "מתקדמים” בבריה"מ ובסין הקומוניסטית לא הצליחו להכרית יצר זה מליבות האנשים. אבל קפיטליזם בורגני אמיתי אינו מעניק גושפנקה לתשוקות אלו אלא דווקא להיפך - עשוי לפעול לבלימתו או לפחות למיתונו. בלימה כזו מושגת באמצעות חוקים המקימים גופי ביטחון ומסדירים את השוק כך שיהיה חופשי ממניפולציות של בעלי אינטרס.
שוגים (או מוליכי שולל) הם מתנגדי הקפיטליזם הבורגני בכך שאינם מבדילים בין דרך הריכוש הקפיטליסטית, שהיא תוצר של רווח המופק מניצול הזדמנויות חליפין בדרכי שלום בין שותפים לעסקה, לבין ריכוש קניין בדרכים אלימות. השגת קניין קפיטליסטי נובעת מכדאיות הדדית ומרצון חופשי של הצדדים המעורבים בעסקה. אין לדרך זו דבר וחצי דבר עם דרך הריכוש האלימה כמו זו שהייתה זמן רב לפני הולדת הקפיטליזם המודרני, ומתקיימת גם כיום במקומות רבים שבהם אין מערכות מוסריות וחברתיות המגדירות את כללי המשחק של הקפיטליזם. סוג כזה של קפיטליזם דרוויניסטי התקיים (ומתקיים) בכל מדינה קומוניסטית שבה מרבית העם נמק בעוני, בעוד שהאליטה הפוליטית נהנית ממנעמי החיים וצוברת רכוש גזול רב.
לא לחינם הקפיטל - זכות הרִיכוש או זכות הקניין - הוא עיקרון יסוד מוסרי בשיטה הקפיטליסטית. זכות זו המוּכּרת ומוגנת על-ידי החוק היא זכות יסוד, וממנה נמשכות ונובעות כל יתר הזכויות הטבעיות של האדם ובהן, כלשון הצהרת העצמאות האמריקנית, הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לשאיפה לאושר. ראשית, הקניין הבסיסי ביותר של האדם הוא הבעלות על גופו. לאיש אין זכות ליטול את חייו או לשעבדו. שנית, חירות יכולה להתקיים אך ורק אם יש לאדם עצמאות כלכלית ובעלות על האמצעים הנחוצים לו לקיום גוף זה. רק חברה המכירה בבעלות כזאת ומגנה עליה מפני גזלנים תאפשר לאנשים להיות בני חורין. ולבסוף, שתי הזכויות הללו, משעה שהחברה מקיימת אותן, מאפשרות לאדם לשאוף להשיג מטרות נעלות יותר בחיים שיביאו לו גם אושר. כל אלו יכולים להתקיים רק בחברה המעגנת בחוק מוכר את זכות הקניין האישי ומגנה עליה - כלומר, חברה קפיטליסטית.
הרעיון הבסיסי שעליו הצביעו האייק ופרידמן עודנו תקף: אין חירות פוליטית בלי חירות כלכלית. לא ניתן לקיים חירות פוליטית ללא זכויות קניין מוכרות ומוגנות. מי שעל-פי מיטב המסורת הסוציאליסטית קורא לוותר על חירויות פוליטיות בתמורה לחירויות כלכליות - משלה את שומעיו. סופם של אלו שיישארו ללא חירות פוליטית וללא חירות כלכלית. ולראייה, בשתי המדינות הראשונות בהיסטוריה שטיפחו את עיקרון הריכוש הקפיטליסטי-בורגני, אנגליה וארה"ב, התפתחו שיטות ממשל המגינות על זכויות אדם ומהוות עד היום מופת לשאר מדינות העולם. שלא במקרה, שתי מדינות אלו מבוססות על מערכת המוסר היהודי-נוצרי כפי שמתגלם בהשקפה הפרוטסטנטית. בניגוד להן, מדינות קומוניסטיות כמו בריה"מ או סין, אשר ביטלו את זכות הקניין, עשו זאת במסגרת שלילת החירות הפוליטית מעמיהם.
לפיכך ראוי לזכור כי כאשר תנועות מרקסיסטיות-סוציאליסטיות קלאסיות, או אחיותיהן המודרניות לאידיאולוגיה במחנות הירוקים, האנטי-גלובליסטים, האנטי-אמריקניים והפמיניזם הרדיקלי, תוקפות את זכות הקניין, הן עושות זאת מתוך יעד פוליטי ברור: השחרת פני הקפיטליזם הבורגני המודרני והצגתו כביטוי לשפלות מוסרית ולתאוות בצע בלתי אנושית. זאת במטרה להמליך במקומו שיטה שבה אדם אינו אדון לגופו, לרכושו ולעתידו ומישהו "למעלה”, שיודע טוב ממנו, קובע עבורו כיצד יחיה וכיצד ומתי ימות. העולם האמיץ החדש אשר מבקשות תנועות "מתקדמות” אלו ליצור על חורבות הקפיטליזם המערבי היהודי-נוצרי כלל אינו חדש. הוא דומה דמיון רב עד כדי זהות לעולם הקומוניסטי שרק לפני שנים לא רבות קרס, לאחר שהמיט אסון וצער על מאות מיליוני בני אדם.
