עוד קווים לדמותנו כמצביעים בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע

שם המשחק של הא/נשים הוא ללכת עם ולהרגיש בלי – או ללכת בלי ולהרגיש עם (מחק/י את המיותר). למה הם מתגודדים ברחבה של הסינמטק אחרי כל הקרנה של סרט אקדמיה?! – הם רוצים לדעת מה חושב/ת זולתם לפני שהם מגבשים ו"מפציצים" לסביבה הקרובה ואפילו לעצמם את דעתם. מי זוכר מה כל אחד אומר או חושב, העיקר הוא האווירה הכללית, הסחבקייה החובקת והחונקת את מי שצריך. בסוף, אומנם, כל אחד מצביע לבד מול הטופס – ברור, יש גם שיחות בטלפון ובאמצעים אחרים, אבל בסוף – אם את/ה מחליט/ה בכל זאת להצביע – אתה מסמן את העיגול או האיקס לבדך, כאילו שבאמת אתה בן-אדם עצמאי, בן-חורין שהצביע בכוחות עצמו בלבד. ולמה אני מאמין או לא מאמין בכל הנ"ל? מדוע אינני סבור שזוהי הדרך הבטוחה היחידה להגינות בהצבעה?! – רק בגלל דברים שצברתי ואגרתי בתודעה: 1. שמעתי בן-אדם שאני סומך עליו בדרך כלל, שאמר לי: "מה אתה רוצה, אני מצביע רק לסרטים של חברים שלי". 2. א/נשים לא מקפידים לצפות ברוב או בכל הסרטים, אין חובה כזאת (בינתיים!). 3. מועמדים לא צופים בסרטים של עמיתיהם, או שהם כן צופים (מתוך רעד, חרדה וקנאה) אבל הם מצביעים – אם הם רשומים באקדמיה – רק לעצמם(!). 4. בקטגוריה התיעודית – כל הנקודות הנ"ל מועצמות. א/נשים צופים ורואים הרבה פחות משלל הסרטים. כאן – לא פעם – בנאדם מצביע לסרט תיעודי של מפיק-חבר או חבר-מפיק שהוא אהב את הסרט העלילתי שלו, הייתם מאמינים?! 5. יש את עניין הבאאז – אם לסרט יש סקס-אפיל ובאאז חיובי, א/נשים מתחשבים בזה לחיוב או לשלילה, תלוי במשיכות ובהעדפות שלהם. 6. אם סרט הוא "מפתיע" אבל "נידח" – את/ה תשאל/י את עצמך: "למה שאני אבזבז את קולי עליו - ממילא הוא לא יזכה". 7. אם הסרט הוא בנושא "בראנג'אי" הקרוב אל הלב (כמו שקרה למשל השנה) מתבלבלות כל הקומבינות, א/נשים שוכחים את "האימא שלהם" (זוכרים רק את האימא של צברי) או במה מדובר, מצביעים מהבטן ומתעלמים מהתקנון, מהקריאות לסדר ומהתחרותיות שאמורה להיות הוגנת. 8. התנהגות המועמדים מבחינה פומבית ציבורית: שלא כמו בארה"ב או בצרפת למשל – איש לא ישמיע קול בפרהסיה (ובטח שלא בבית המשפט רחמנא לצלן) - גם אם ישימו מול הסרט שלו את סרט החתונה המאוחרת של אידי אמין דאדא זיכרונו לברכה. המועמדים חושבים שהם "מכובדים" מכדי להעיר הערה כלשהי לסדר היום. הם חוששים שהמצביעים יראו בכך התנהגות "נחותה" או מיותרת – ואז הם יענישו אותם בהצבעה. הם מ פ ח ד י ם להינזק. 9. לכן, כל התגובות התומכות והמגנות באו אלי בעילום שם ו/או במיילים אישיים שלא לפרסום. 10. הפחדנות הזאת לא הועילה במצטבר למועמדים, ההצבעה הפתיעה, התוצאות היו בלתי-צפויות, מעט מוזרות – ואז מה יצא?! – א/נשים אומרים: "האקדמיה פשטה את הרגל" "ככה זה, מה חשבת?!" "עזוב אותך ממאבקים - לי חשוב לעשות סרטים" "בשנה הבאה אני לא נרשם ולא משלם דמי-חבר" "צריך 'רישאפל' כללי – להעיף את כל ההנהלה" "המעטפות 'מוחלפות' בפוטנציה – אני ממילא לא מאמין בספירה" "דישי – אל תהיה תמים, נולדת אתמול?! – כולה מועדון הקרנות בחינם או בחצי-חינם, תזרום" ולסיכום, מה אני אומר?! – אני אומר: כמה שיהיו יותר ויותר חברים באקדמיה שיעמדו על דעתם, יראו סרטים משני הסוגים (תיעודי או עלילתי, למי ששכח), יקפידו שההנהלה תקפיד על התקנון הקיים, יבליטו את "מראית העין" ו"המהות ההוגנת" של תהליך ההצבעה וספירת הקולות – כך ייטב לכולם. זה אפשרי! נתראה בשנה הבאה.