בשעה שהקיבוץ הולך ונמוג אל נבכי ההיסטוריה, מצאו לנכון מנהיגי התהליך לחגוג מאה שנים להיווסדו! תפקיד חשוב היה לקיבוץ בתהליך כיבוש ויישוב הארץ בידי התנועה הציונית, אך לא בזה ייחודו. קדמו לו המושבות של העלייה הראשונה, וחלק לא פחות חשוב נטלו המושבים והעיירות. לקיבוץ היה תפקיד נוסף, שדווקא הוא הפך אותו לחשוב עבור האנושות כולה: חלקו המיוחד בתנועה הסוציאליסטית העולמית. אגב, משום מה שכחו את המושבים בעניין - בתחילת דרכם הם הביאו צורה חשובה של שוויון, עם שמירת הפרטיות של היחיד והמשפחה.
בעקבות המהפכה התעשייתית היגרו מיליוני בני-אדם מהכפר אל העיר, בחיפוש עבודה. לעובדים ניתנו משכורות רעב, נכפו עליהם תנאי עבודה מחפירים, והמובטלים פשוט רעבו ללחם. נוצר מצב שהיה גרוע אפילו מהעבדות ומהפיאודליזם. בשתי השיטות הנוראיות האלה, היה איזשהו ביטחון קיומי למעמד הנחות, שנבע מהאינטרס של המעמדות העליונים בעבודתם. בקפיטליזם, כאשר ההיצע היה גדול מהביקוש, לא היה שום ביטחון קיומי למובטלים ולפועלים, ותמיד אפשר היה להחליפם. זה היה הזמן שבו הסוציאליזם הפך לרלוונטי. ואכן, התנועה הסוציאליסטית החלה לצבור כוח במאבקים על זכויות הפועלים.
אני רואה שתי דרכים שונות במגוון הגישות הסוציאליסטיות: האחת גורסת שהקפיטליזם היא שיטה רעה, ויש לבטלה ולהחליפה. השנייה גורסת שיש להיאבק בתוך השיטה הקפיטליסטית, לשינויה. דרך מהפכנית מול דרך אבולוציונית.
הקומוניסטים תפסו את השלטון במהפכות שביצעו במספר ארצות, והחלו לכפות שינויים תוך יצירת משטרי אימים. ככל שנחשפו מעשיהם, עלתה השאלה האם האלטרנטיבה אינה גרועה מהמשטר שאותו היא מחליפה. לעומתם, הסוציאליסטים הצליחו, במאבקים מרים, לשפר את מצבם של הפועלים, ויצרו את מדינת הרווחה.
הקיבוץ שייך לזרם המהפכני בסוציאליזם. אך במקום לתפוס את השלטון ולכפות את ערכיו על כל האזרחים, ביצע הקיבוץ מהפכה וולונטרית. רק מי שבחר בדרך חיים זאת - נטל בה חלק. ואכן, בישראל יש יותר בני אדם שהיו בקיבוץ ועזבוהו, מאלה החיים בו. הקיבוץ ניסה ליצור חברה שוויונית ללא מעמדות. הרעיון היה שהקיבוצניקים יהיו בעלי המקום ועובדיו. את החזון של שוויון ערך האדם אפשר להשיג רק בחברה שבה מתקיים שוויון ערך העבודה. חיים של שיתוף ושוויון דורשים מאבק תמידי עם הצדדים העכורים שבטבע האדם. לא תמיד הצלחנו והרבה התפשרנו, אבל עם כל החולשות והכישלונות יצרנו את החיים השוויוניים ביותר שהיו בחברה האנושית!
אינני מכיר הסבר אחד שיכולים לתת לחדלונו של הקיבוץ. חידלון זה מתרחש בתקופה היסטורית של חדלונה של כל התנועה הסוציאליסטית. ברית המועצות התפרקה, וכך כל גרורותיה. סין כבר מזמן נטשה את הדרך הקומוניסטית. הסוציאל-דמוקרטיה המערבית חדלה להיאבק על ערכיה, ובמקרים רבים דווקא ממשלות סוציאל-דמוקרטיות עוסקות בפירוק מדינת הרווחה.
אפשר לומר שכל תנועה אידיאולוגית שואפת לביטול הצורך בקיומה: כאשר תתקבל דרכה על כולם, לא יהיה עוד צורך בקיומה. האם זאת הסיבה? ואיך זה שלא צמחה תנועה סוציאליסטית חזקה במדינות העולם השלישי, העוברות תהליך תיעוש מזורז? האם ההבדל הדתי נותן הסבר? ואולי יש מתאם בין עליית רמת החיים לבין היחלשות האידיאולוגיות? ראיתי את זה בקיבוץ שלי, בשפיים: ככל שעלתה רמת החיים, עברנו מדגש על היחד לדגש על הפרט. ואולי הגלובליזציה עשתה את השינוי, כאשר בעלי ההון יכולים להעביר את מפעליהם לארצות שבהן ישלמו פחות לפועלים.
השאלה הגדולה, אחרי-הכל, היא, אם הסוציאליזם מתחסל, או רק עובר תקופה של שפל. ואם כך, מה המסקנות שהוא צריך להפיק מהצלחותיו ומכישלונותיו. ואיפה הקיבוץ בכל אלה?
