שאלה: אני עובד באחד הבנקים הגדולים, ואחד מתפקידי לסגור עסקות עם לקוחות. לפעמים הלקוח היא אשה והיא מושיטה לי יד לסיכום העסקה. להושיט לה יד, או לא? כאשר נכנסתי לעולם הבנקאות, זה הפריע מאד לאשתי מפני שלצערי, יש הרבה פגיעה בצניעות. קיבלתי על עצמי מגבלות שירגיעו את אשתי. לכן חשוב לי לדעת מה ההתייחסות ההלכתית לכך.
תשובה: אחת ההגדרות של אישה כלפי בעלה היא "
עזר כנגדו". חכמים מפרשים: זכה נעשית לו עזר. לא זכה, כנגדו! אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואפשר לפרש גם על-פי הכתוב, שהאישה היא עזר לבעלה בכך שהיא כנגדו. יפה מצידך שקיבלת את הקושי של אשתך, ודבר זה הביא אותך להטיל על עצמך מגבלות. יש בעלים שהיו נוזפים בנשותיהם, בטענה של חשדות שווא, חוסר אמון וכד'. כמובן שתגובתך היא הנכונה, לראות בהתנגדות של אשתך סיבה וגורם להיות זהיר יותר.
ולגוף השאלה בדבר לחיצת יד לאשה.
זכורני, לפני כ-40 שנה, הייתה הרבה פחות מודעות לבעיה שבדבר, בציבור הדתי לאומי. בחתונות למשל, היו בחורים נתקלים בשאלה זו רבות, כאשר המוזמנות היו מושיטות יד לחתן. שאלנו על כך את מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, והוא השיב: "לפי הרמב"ם זה דאורייתא. לפי הרמב"ן זה דרבנן". הוא לא הניח לנו כלל פתח לשקול את העניין, אלא כאילו העמיד אותנו בפני השאלה, איזו עבירה ברצוננו לעבור - האם איסור דאורייתא או איסור דרבנן.
היסוד ההלכתי נעוץ בשאלה כיצד לפרש את לשון התורה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח, ו). הרמב"ם בספר המצוות [לא תעשה שנ"ג] כותב שכל קירבה אסורה מן התורה "כאילו אמר הכתוב: שלא תקרבו שום קירוב אשר יביא לגלות ערווה". הרמב"ן בספר המצוות משיג עליו, וכותב שמן התורה אסורה רק קירבה של קיום קשר של ערוה, אבל נגיעה או חיבוק אסורים מדרבנן.
הבית-יוסף על הטור, יו"ד סימן קצ"ה נוטה לומר שלפי הרמב"ם, גם אם אשתו של אדם חולה בחולי שיש בו פיקוח נפש, יתכן שיהא אסור לבעלה לטפל בה, משום קירבה לעריות.
אולם למעשה, מתירים הפוסקים [למשל, ש"ך יו"ד קצ"ה ס"ק כ'] ונימוקם: שאינו עושה זאת דרך תאווה וחיבת ביאה. הארכתי מעט בהבאת המקורות, אך זו רק טיפה בים הגדול אשר נכתב בשאלה זו. העולה מהדברים, שהתירו נגיעה רק במקום חולי של אישה, כדוגמת רופא. למעשה, מי שמחפש לעצמו סיבות להתיר, אולי יחפור עמוק ויעלה סיבות דחוקות, כדי למצוא היתר. אך כאמור, הפוסקים הקדמונים לא העלו בדעתם להתיר בגלל נימוס.
השאלה הכללית היא, על דרך התורה בימינו.
אם לפני שנים הציבור הדתי לאומי צריך היה להתגונן ולהצדיק את דרכו, כיום המצב שונה לחלוטין. אנו כציבור דתי-לאומי, חייבים להרים את דגלנו, דגל התורה, בגאון. להפסיק לחפש היתרים דחוקים ולהפסיק להצטדק. עלינו לזקוף קומה, לדעת שיש לנו תורה קדושה ודברי חכמים המוסיפים בקודש, ולעמוד על עקרונותינו. לא יתכן שכל אחד ימשיך בדרכו, ורק התורה תצטרך להתכופף ולוותר ולחפש פתחים. אם ניתן אנו כבוד לתורתנו, נוכל לדרוש מכל הסביבה ליישר קו אל מול התורה, ולהתרומם אל המעמד הנכון והישר הראוי לעם ישראל.
