ישראל, בדומה למדינות אחרות, הקפידה מאז ומעולם שלא להצטייר כמי שמתערבת ישירות בפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית. בשנת 2010, כמו בכל מערכות הבחירות הקודמות, ממשלת ישראל נמנעה בקפידה מכל הצהרה או מחווה שעשויות היו להתפרש כמשקפות העדפה מפלגתית. יחד עם זאת, לנוכח היחסים המתוחים בין ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו לבין הנשיא
ברק אובמה, רבים העריכו, כי נתניהו יקדם בברכה ניצחון רפובליקני שיכרסם בהון הפוליטי של הנשיא, ויקשה עליו עוד יותר להפעיל לחץ על ישראל במסגרת מאמציו לקדם הסכם שלום. אם חשד זה הוא אכן נכון, אזי נתניהו היה יכול לצאת מעודד מתוצאות בחירות אמצע הקדנציה ששלחו לאובמה מסר של נזיפה עוקצנית. עם זאת, בהרהור שני, כל ציפייה שאובמה יהיה חלש מדי, או שיפחד יתר על המידה, לנקוט מדיניות אקטיבית אל מול הסכסוך הישראלי-פלשתיני עשויה לאכזב.
לא ניתן להתכחש לעובדה שהמצביעים אכן הנחילו תבוסה קשה למפלגה הדמוקרטית, והביעו את דעתם השלילית על השנתיים הראשונות לכהונתו של אובמה. תוצאות הבחירות מעלות כי הרפובליקנים צמצמו את הרוב הדמוקרטי בסנאט בעקבות תוספת של לפחות חמישה מושבים וגרפו למעלה מ-60 מושבים בבית הנבחרים, ועל-ידי כך השיגו בו שליטה מוחלטת. כמו-כן, הדמוקרטים איבדו בין שש לתשע משרות מושלים, אובדן שיש לו חשיבות, משום שמושלי מדינות ישפיעו על החלוקה המחודשת למחוזות בחירה למושבים בקונגרס לאחר מפקד האוכלוסין של שנת 2011. במאזן הכללי, בחירות אמצע הקדנציה מותירות את אובמה, ללא ספק, פצוע פוליטית.
עם זאת, עדיין לא ברור עד כמה קשה היא הפציעה. ראשית, יש לבחון את ההפסד בפרספקטיבה הראויה. לאמריקנים יש מסורת ממוסדת של הענשת נשיאים מכהנים. למעשה, בששים השנים האחרונות, כל הנשיאים, למעט אחד, ספגו תבוסה קשה בבחירות אמצע הקדנציה הראשונה לאחר הכניסה הרשמית לתפקיד. ההפסד הממוצע בתקופה זו היה שלושים ושלושה מושבים בבית הנבחרים, ושלושה מושבים בסנאט. החריג היחיד מכלל זה היה בתקופתו של ג'ורג וו. בוש, בשנת 2002. ההסבר הכמעט ודאי לכך הוא תגובת הלוואי של הבוחרים בעקבות מתקפת ה-11 בספטמבר. עם זאת, על-אף שריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן ו
ביל קלינטון ספגו מפלות מביכות בבחירות אמצע הקדנציה (הדמוקרטים בראשות קלינטון איבדו חמישים וארבעה מושבים בבית הנבחרים בשנת 1994), כולם נבחרו מחדש כעבור שנתיים. לפיכך, אין כל בסיס למסקנה כי בחירות אמצע הקדנציה של שנת 2010 הפכו את ברק אובמה לנשיא שהוא "ברווז צולע".
שנית, תבוסתו של אובמה - אם כי השוואות היסטוריות מקלות עמה -- פירושה, שכעת יהיה עליו להושיט יד לרפובליקנים ולאמץ פשרות מעשיות בסוגיות של ממשל פנימי. שאם לא כן הוא ימצא את עצמו עומד בראש ממשל משותק. ואולם במישור מדיניות החוץ בכלל, ובהקשר של יחסי ארצות הברית-ישראל בפרט, הרלוונטיות של המפלה בבחירות ברורה הרבה פחות. בחירות אלה אולי מהוות הצבעת אי-אימון בתפקודו הכולל של אובמה, אך הן לא היוו בשום צורה ואופן משאל-עם בנושא מדיניות החוץ שלו. נושא זה כמעט שלא עלה בקמפיין הבחירות. לא זו בלבד שהסוגיה הישראלית-פלשתינית כמעט שלא הוזכרה (למעט הערות בודדות מפי כמה מועמדים רפובליקנים); אפילו עירק ואפגניסטן זכו להתעלמות כמעט מוחלטת.
שלישית, גם אם מדיניות החוץ הייתה עולה כסוגיה במסע הבחירות, זו נמצאת למעשה בתחום האחריות של הרשות המבצעת. לקונגרס יש כמה זכויות שיוריות (אישור הכרזת מלחמה ואישור אמנות בינלאומיות, ולמען הסדר הטוב - הזכות, שנוטים להתעלם ממנה, של פיקוח על השימוש בכוח בכפוף לחוק "סמכויות המלחמה"), וכן נדרש הקונגרס לאשר את המימון של מדיניות החוץ והביטחון (לצד שאר התקציב). אך מחלוקות בנוגע לשימוש בכוח או בכסף אמריקני לא תפסו מקום ראשון בחשיבות בסדר היום שבין ארצות הברית לישראל בשנתיים האחרונות, וכמפקד העליון, הנשיא עודנו מקבל ההחלטות האולטימטיבי בכל הקשור למדיניות החוץ ולמדיניות הביטחון הלאומי. לפיכך, כל עוד לא ינתק הנשיא מגע לחלוטין עם דעת הקהל האמריקנית, הקונגרס יעדיף לקבל את דעתו של הנשיא.
פרט לכך, המנוע האידיאולוגי מאחורי תחייתה של המפלגה הרפובליקנית הוא התנועה המכונה "מסיבת התה". בשונה מהניאו-קונסרבטיבים שמילאו את התפקיד הזה בשנות ה-1990 ועסקו בצורה אינטנסיבית, כמעט אובססיבית, בענייני חוץ - ואשר אתם מצא נתניהו מכנה משותף רב כל כך לפני ובמהלך כהונתו הראשונה כראש ממשלה - תנועת "מסיבת התה" עסוקה כמעט אך ורק בעניינים כלכליים פנימיים, והעניקה תשומת לב מועטה למדיניות חוץ (עד כה). אם לא יחול שינוי במובן זה, ניתן לצפות שהקונגרס יותיר לאובמה מרחב פעולה משמעותי בנושא שנמצא באופן מסורתי בתחום סמכותו העליונה. במאזן הכללי, אם כן, אובמה צפוי להמשיך ולהחזיק ביכולת משמעותית לתכנן ולנהל מדיניות חוץ בהתאם לשיקול דעתו, ויש אפילו סיכוי מסוים שהוא יכפיל את מאמציו בתחום זה, היה והרפובליקאים יבחרו להכשיל את כל תוכניותיו במישור הפנים. כמובן שלאובמה לא היה מעולם מרחב בלתי מוגבל לתמרון מול ישראל אפילו בשנתיים הראשונות לכהונתו. אם נוסיף על כך את הציפייה לאתגרים שנכונו לו בשנת 2012, האווירה הפוליטית החדשה בוושינגטון עשויה להובילו להיות אפילו פחות להוט להסתכן בעימות חזיתי בשנתיים הבאות. יחד עם זאת, העובדה שלאובמה לא תהיה יד חופשית לחלוטין לדחוף את יוזמותיו אינה אומרת שנתניהו ייהנה מן ההפקר.