כידוע, אחת המהפכות המרכזיות במאה העשרים הייתה המהפכה המינית. מוקד המהפכה היה בשינוי מעמד הגוף והפניית תשומת הלב לאופנים שבהם החברה מעצבת את הגוף ושולטת בו. הזיהוי המקובל של המיניות עם החומר, עם מרכיביו החייתיים של האדם, זכה לביקורת חריפה. במלים אחרות, עם המהפכה המינית בא הקץ לחלוקה בין גוף לנפש, תוך העמדת הגוף במעמד משני. מעתה, האדם הוא יש קונקרטי שגופניותו ומיניותו הם חלק אינטגרלי בקיומו.
בעקבות תפנית זו השתרשה גם ההכרה כי המונח "אדם" אינו מציין ישות מופשטת המזוהה עם תכונה כזו או אחרת: רציונאליות, יצירתיות או כל תכונה מופשטת אחרת. כעת מקובלת התפיסה לפיה בני אדם הם קודם כל יצורים גופניים. לפיכך המיניות אינה יסוד מקרי בקיומם; אדרבה, היא הקובעת את הווייתם.
הציונות הדתית, כחלק מהמהפכה המודרנית של הציונות, חילצה גם היא את הגוף מהדיכוטומיה גוף-נפש, וקיבעה אותו כמרכז הפעילות האנושית. בתודעה העצמית של מהפכני הציונית-הדתית - זו שהתגלמה, לדוגמא, בנוסחת "תורה ועבודה" - החזרת המעמד המיוחד לגוף היוותה חלק מרכזי משיקומה של היהדות.
יחד עם זאת, עד ראשית המאה הנוכחית, הציונות הדתית כמעט ולא נדרשה להביע עמדה ביחס אל המיניות בכלל ואל ההלכה בסוגיית המיניות בפרט. היו אלו השינויים הטכנולוגיים של ראשית המאה ה-21 וכניסתו של העולם הווירטואלי אל השדה ההלכתי, שדרשו ממובילי הציונות הדתית לעסוק לראשונה באופן ישיר במיניות. עניינו של מחקרנו הוא בהתמודדות הציונות-הדתית עם האתגר הזה.
בעשור האחרון, השיח ההלכתי בין הרבנים לציבור דתי נעשה בעיקר דרך אתרי שאלות ותשובות (שו"תים) וירטואליים. אתרים כגון "ישיבה", "כיפה" ו"מורשת" מעמידים לרשות הציבור רשימת רבנים הקוראים ומשיבים על השאלות ההלכתיות המופנות אליהם. השואלים הינם אנונימיים - כלומר, מוגנים מחשיפה - וביכולתם לבחור את הרב אליו הם מעוניינים להפנות את שאלותיהם. המאפיינים הללו, שלא היו קיימים עד כה בדיאלוג בין הרבנים לציבור, מאפשרים לשואלים לפתוח את רחשי לבם ולדרוש מההגמוניה הרבנית לענות על סוגיות רגישות שעד התקופה האחרונה כמעט ולא טופלו בפומבי.
לא נדרש עיון מעמיק בנושאים ה"חמים" באתרים על-מנת ללמוד כי היחס הדתי-הלכתי אל המיניות והגופניות מהווה את מרכז עולמם של השואלים. סוגיות כגון: אוננות גברית ונשית, הומוסקסואליות ולסביות ומגע לפני החתונה מטרידות אלפי שואלים. יש לזכור כי התשובות ההלכתיות באתר ממוענות לשואל, אולם הן חשופות לכלל הקוראים. בשל כך, הופכים השו"תים הווירטואליים למרחב בו נחשף הציבור לאידיאולוגיה הרבנית בסוגיות הנידונות. בנוסף, השו"תים הווירטואליים מאפשרים לנשים, לראשונה, להימצא בדיאלוג ישיר ופתוח עם הרבנים. הן מפנות שאלות מעולמן שלהן, ופעמים רבות גם מגיבות לתשובות הרבנים, הנאלצים להתמודד עם נשים ממשיות, ולא עם אישה מדומיינת.
בספרנו "גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש" שייצא לאור בקרוב, אנחנו מבקשים לעקוב אחר השיח החדש המתפתח בראשית המאה ה-21 בחברה הציונית-דתית סביב שאלת הגוף והמיניות, באמצעות בחינת טקסטים הלכתיים המופיעים בדיאלוג בין הרבנים לציבור. מסקנתנו העיקרית היא כי קו ההיכר הבולט של השיח הציוני-דתי החדש מתבטא בהצבת מתרסים גוברים והולכים המבקשים לבדל את השיח הציוני-דתי מן השיח ש"בחוץ". האירוניה ההיסטורית חוגגת את ניצחונה: הציונות הדתית, שבראשית ימיה ביקשה להיות חלק מהמהפכה הציונית המודרניסטית, מתקפדת לנוכח השינויים למרחב סגור, הדומה יותר ויותר לזה החרדי, שמעולם לא העניק אישור לגוף.
בין השאר, הספר עוסק ביחס ההלכה אל מיניות עצמית (אוננות) נשית וגברית ובמיניות אוטונומית של נשים (לסביות) - כלומר במיניות שאינה מכוונת כלפי הגבר ושאינה משמשת אמצעי עבורו. פרק נוסף מתמקד בפער שהשיח הציוני-דתי ההגמוני מייצר בין נשיות אידיאלית לבין נשיות ממשית.
יש לציין כי בעבר כבר הוצעו פתרונות הלכתיים שונים לאותן הבעיות, אולם דווקא בשיח החדש נדחו הרעיונות הללו. ההשוואה בין רעיונות שהועלו בעבר לתשובות ההלכתיות הנוכחיות מאפשרת לעמוד על טיב ההכרעה של הציונות הדתית, או לפחות של רבניה, ועל בחירתה בשיח מסתגר ומהותני ביחסו לנשים ולגברים.
למרות שעיקר דיונו של הספר הוא בשאלת הגוף והמיניות, מעקב אחר הכתיבה ההלכתית באתרי השו"ת מגלה גם כי הכתיבה הווירטואלית שונה מכתיבה הלכתית קלאסית. ניתן לומר שפוסק ההלכה במרחב הווירטואלי מתפקד כמו ה"פאסטור" (רועה) הנוצרי, שנדרש לדאוג לא רק לפענוח כתבי הקודש, אלא ממש לגאולת נפשו של צאן מאמיניו. הרועה הרבני באינטרנט אינו מסתפק בהצבת היעדים האידיאליים עבור השואל (כלומר, ב"דעתה של תורה"), אלא גם מפענח את חייו הפנימיים של השואל. הוא הפסיכולוג, והוא הוא שמאפשר לשואל להגיע מהווייתו הפסיכולוגית הבעייתית אל מרחב הגאולה, תוך ביקורת הערכים המודרניסטיים שהביאו אותו לכדי אותה מצוקה מלכתחילה.
הקריאה בפסקי ההלכה מלמדת על דיסוננס שנוצר בין החיים הממשיים של הקהילה הדתית לבין המרחב ההלכתי. כפי שכתב פוקו, שימוש בכוח טומן את זרעי ההתנגדות. הפסקים הווירטואליים, ועוד יותר מכך, תגובות השואלים אליהם, מלמדים על חוסר נחת ואף על תסיסה והתנגדות לאותה הלכה. איננו יודעים מי ינצח בקרב זה אך עצם קיומו של מאבק מלמד כי הזהות היציבה והסולידית של הציונות הדתית, או הזהות היציבה אותה התיימרה להציג, הולכת ומתערערת.
