- כ' באייר תשכ"ט, מאי 1969. אל הנהלת ספרית פועלים חברים יקרים, הנדון: "חֻפָּה במדבר". לאחר שקבלתי מכתבו של עזריאל אוכמני, שבו הוא מודיעני, ערב הפלגתו לחו"ל, כי: "העליתי בישיבת האיגוד את שאלתך - אכן, רצונך כבודך, ואתה יכול להוציא את ספרך בצורה שאתה רוצה בה". - הריני מציע להוצאה את הספר שעמי בכתובים, פואמה חדשה "חֻפָּה במדבר", המחזיקה - בפורמט של "אחותי קטנה" - כ-100 עמודים. אשמח לשמוע בהקדם את תשובתכם. שלכם, אבא קובנר
מכתב זה הוא עדות ראשונה על השלמת הפואמה 'חופה במדבר' בחודש מאי 1969. הפואמה יצאה לאור לראשונה ב'ספרית פועלים' 1970; מהדורה נוספת של 'חופה במדבר', יצאה לאור בשנת תשל"א 1971. במסגרת יצירתם של חתני פרס ישראל, שירה - ערך והקדים מבואות פרופ' הלל ברזל, רמת גן, משרד החינוך בשיתוף עם 'יחדיו'.
הפואמה שבה וכונסה ב'כל שירי אבא קובנר', בעריכת פרופ' דן מירון, כרך ב', מוסד ביאליק, תשנ"ח 1998. דן מירון כתב על הפואמה הזו (בתוך 'בשולי הכרך', כרך א', עמ' 361) כך:
ב'חופה במדבר' כתב (אבא קובנר) מעין מחזור שני של 'פרידה מהדרום'.
עזריאל אוכמני (שוורץ) (1980-1907), איש קיבוץ עין שמר, עורך מבקר ומשורר, ובעל הסמכה לרבנות מנעוריו, היה ממנהלי הוצאת 'ספרית פועלים' המשפיעים ביותר. כנראה שפרץ ויכוח בין קובנר לאוכמני על הצורה והפורמט שבהם יצא הספר. על יחסי אוכמני-קובנר כתבה פרופ' דינה פורת, בספרה 'מעבר לגשמי פרשת חייו של אבא קובנר', עמ' 16, כך:
"ולבתו שלומית כתב (אבא קובנר) שעזריאל אוכמני, מבקר הספרות שהיה גם איש 'השומר הצעיר' וחבר עין שמר, היטיב להבינו יותר מאחרים: 'שירתו של אבא קובנר צמודה לזמן [...] אדם ומאורע מאוחדים בה, חיים והיסטוריה - שתי פנים של חוויה אחת', כתב אוכמני". והאיגוד הנזכר - הוא איגוד סופרי הקיבוץ הארצי, שסייע בשנים ההן בהוצאת ספריהם של סופרים חברי הקיבוץ הארצי.
אבא קובנר העריך במיוחד את ביקורתו של עזריאל אוכמני על יצירתו. ואולי הערכתו זו היא שקשרה אותו למשך שנים רבות לבית ההוצאה של 'ספרית פועלים', למרות שהיו חיזורים אחריו גם מהוצאות אחרות. עזריאל אוכמני מצדו, חסיד מובהק של תורת 'הריאליזם הסוציאליסטי' בספרות, אבל שהיה מעין נוסח מרוכך של בן-דמותו הסובייטי הקשוח, מצא בפרוזה של אבא קובנר התאמה לדרישותיו מהספרות העברית החדשה. כמו-כן, אוכמני ידע גם לשבח את "אדמת החול", הפואמה יוצאת הדופן של אבא קובנר, 1961, שבה נדרש לראשונה ולאחרונה בחיי היצירה שלו, לבחינת השקפות פאגאניות אליליות מצד אחד, בהשפעת ביקורו בצפון-מזרח ברזיל, בשנת 1955; ולעיונים מקוריים משלו, בתורות הסוד והמסתורין העבריות, כגון ספר הזוהר, ספר החינוך, ספר אדם וחווה, ספר יחזקאל ועוד.
באותו הקשר כותבת פרופ' דינה פורת, ראו 'מעבר לגשמי', עמ' 303, כך: "מאמרו של עזריאל אוכמני היה בעיני קובנר הניסיון הרציני, היחיד כמעט, שנעשה להבנת הפואמה ('אדמת החול' כאמור). כנראה שאוכמני חש שאותו טקס פגאני, למרות כל יופיו וקצבו, אינו אלא קליפה, ובתווך נמצא הש"ץ, שליח הציבור, שהוא 'איש מהעדה ומופרש ממנה' בעת ובעונה אחת. הוא רוצה להיסחף ולזכות בחוויית ההתמזגות עם האלוהות, אך הוא אדם מודרני, שגורש מזמן מגן-העדן (שהג'ונגל השופע מייצג אותו), ופיכחונו מבודד אותו ומונע היסחפות: הוא נטול כוח האקסטזה, אומר אוכמני, ועל כן זוהי הפסימית שבפואמות של קובנר. חוויית ההתמזגות לא תבוא, לא של היחיד ולא של העדה, ולא יהיה חיבור מחדש של 'אני-עדה-אל'".
עזריאל אוכמני היה גם הראשון מבין מבקרי הספרות, והקדים בכך גם את פרופ' בנימין הרושובסקי-הרשב, שהגדיר את אבא קובנר לא רק כיחיד ממשוררי דורו שכתב פואמות, אלא גם כמי שחידש בסוגה הזאת חידושים חשובים. וכן הבחין שהפואמות של קובנר נסובות בעיקר סביב ציר סיפור חייו האישיים, גורלו המיוחד במינו, שאפשר לכנותו בשם כללי: "עלילת חייו".
