|
אבל הייתה גם קבוצה אחרת של יריבי ההצהרה. היו אלה יהודים אורתודוקסים מגרמניה, "צדיקים חרדים" מכנה אותם הרצי"ה, שביקשו להופיע בפני הפרלמנט בלונדון כדי לסכל את מתן הצהרת בלפור. הרצי"ה רואה בהם ובשכמותם "חרדיות מסולפת ויראת שמים מזויפת", ומכנה אותם בתואר שאלמלא השתמש בו, ספק אם ניתן להעלותו על הכתב: "צדיקים שאינם מאמינים" (עמ' 223). "...צדיקים אלה עשו כל מה שיכלו להזיק ולקלקל, כדרכם בקודש", מוסיף הרצי"ה, ומצטט מכתב שכתב אביו, הראי"ה קוק, בעניין זה: "הנני מלא דכאות לב מפגיעתם של... המתיימרים להיות מנהיגי אגודת ישראל, אשר לא ישימו לב למעשה ה' הנורא, אשר הוא עושה בכל מערכת המאורעות... ובלא חרדת לב, ובאפס התעמקות חודרת, ישיתו פיהם לדבר גבוהות במרום ונשגב, להחשיך מילין נגד חזון הפלאות אשר עינינו רואות, על דבר צמיחת קרן הישועה, ההולכת וצומחת מני אז, ע"י קיבוץ נידחים אל הררי קודש, וכעת כבר הזרוע נטויה על כל העמים, ודבר אלוקינו יקום לעולם". באותה עת שהה בלונדון הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק, ועל-פי עדות בנו "ניהל מלחמה גדולה נגד היהודים המתבוללים באנגליה שרצו לעכב את הצהרת בלפור... [ונגד] האורטודוקסיה הגרמנית... העסקנים האגודאים מפרנקפורט, שנחשבו ליהודים צדיקים... וכניסתם לאנגליה יכלה להביא נזק חמור להצהרה. כי הם לא היו לורדים מתבוללים, אלא יהודים צדיקים חרדים מפרנקפורט, שבהופעתם היו מרשימים את הפרלמנט. אבל מן השמים נמנעה כניסתם. מי שהיה צריך להיכנס – נכנס, ומי שהיה צריך לא להיכנס – לא נכנס, על-פי ההנהגה האלוקית". הראי"ה קוק כתב במכתבו דברים נוקבים ויורדים עד תהום לגבי אותה "כיתה ידועה המתחסדת בחסידות ארסית שאינה יכולה לסבול כל תנועה של חיים לאומיים, ביחוד ביחס לישראל בארץ ישראל... וכאן מצא בעל חוב, מקום לגבות את חובו, להשליך נעל על תקוות החיים על אדמת הקודש. והתוצאות מזה, החביבות עליהם, היא השתקעות של גלות, ללקט פירורים תחת שולחן אשכנז, ועל יסודות של יראת שמים מזוייפת זו, בונה היא המינות המגועלה את קינה, וביצי צפעוני אלה מתבקעות הן". הראי"ה כינה יהודים אלה, ברוב זעמו, בתואר הפוגעני: "בעלי הקרניים". ובנו הרצי"ה, שמזכיר כי החפץ חיים זצ"ל (רבי ישראל הכהן מראדין) הזהיר כלפי רודפיו של הראי"ה קוק, כי "בניהם ישתמדו", מסכם: "אכן, אצל חרדים במצב של התמוטטות והתכחשות לכלל ישראל, קיימות סכנות רוחניות ולאומיות שונות עד כדי שמד" (עמ' 225). בהמשך הדברים מתאר הרצי"ה את תגובתם של "העסקנים האגודאים הקטנוניים" לחסימת דרכם ללונדון. הם ביקשו "לקלקל בדרך אחרת: אירגנו בווינה כנס גדול, במטרה לעורר את היהדות על ה'סכנה' הגדולה שבהצהרת בלפור. הם דיברו בהתלהבות על הצלת היהדות. לכן בא עם רב של יהודים תמימים ויראים, וביניהם גאוני התורה... עסקני אגודת ישראל אירגנו שם אסיפה גדולה נגד הכרזת בלפור. הוכן שם נוסח מוכן מראש כדי שיחתמו עליו גדולי ישראל, שעיקרו היה שהצהרת בלפור היא סכנה גדולה ליהדות, ולכן הם מבקשים מממשלת אנגליה לבטלה והם 'מוחלים טובות'. בראש האסיפה ישבו ר' מאיר אריק, ר' יוסף ענגל ועוד גאון אחד מגליציה. קם ר' יוסף ענגל ואמר: 'היד החותמת תקוצץ!'. בכך נפסק הכל". 20 שנה בלבד אחר המאמצים לסכל את הצהרת בלפור, הסתלקה היהדות החרדית מהתנגדותה להצהרת בלפור. בכנסייה הגדולה של אגו"י, שהתכנסה ב-1937 במריאנבד, צ'כוסלובקיה, בצל מאורעות תרצ"ו בארץ, עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ותוכנית החלוקה של ועדת פיל, קבעה מועצת גדולי התורה כי היא מתנגדת אפילו לחלוקת הארץ לשתי מדינות. גדולי הדור ובהם האדמו"רים מגור, סוכצ'וב, בויאן, אלכסנדר, סדיגורא ועוד, וראשי ישיבות כמו למשל הרבנים אלחנן וסרמן מברנוביץ, אהרון קוטלר מקלצק, זלמן סורוצקין מלוצק ואחרים, קבעו בחתימת ידם, כי "ארצנו הקדושה נתונה לנו מאדון העולם בשבועה וברית עולם... הארץ הקדושה אשר הקב"ה הציב גבולותיה בתורה הקדושה, נתונה לעם ישראל עַם עולם, וכל ויתור שהוא על אדמות קודש הנתונה לנו ע"י הקב"ה בגבולותיה, אין בו ממש".
|
