צחי הנגבי הוא לא הגרוע שבפושעים שצמחו בחיים הפוליטיים בישראל. ממש לא... היו גרועים ממנו ויש גרועים ממנו. הוא לא מתלהם ולכן, כאשר קיבל את גזר הדין בנושא הקלון שלו, לא התחיל לצעוק כמו רבים לפניו בין נבחרי הכנסת והממשלה: "חפותי תצא לאור" וכדומה. הוא אדם מאופק השומר על רמה (חלילה לא להזכירו בנשימה אחת עם הצעקות ההיסטריות והעלובות של הנשיא
משה קצב, למשל); לכן, בסך-הכל הוא רוצה לחדש את המשפט, או להמשיך אותו, כדי שאולי חפותו תצא לאור. הוא מקווה, כי במשפט ההמשך שבו יטורטרו שופטים ומערכת המשפט כולה, תצא תוצאה חדשה. היינו - השקר לא יהיה עילה לקלון.
מובן שכאשר יצא הנגבי מבית המשפט יחד עם בני משפחתו, אמר אל המיקרופון: "זהו יום עצוב" וכולי וכולי. כאזרחית ישראלית, אני מקווה לזכות עוד בחיים האלה, שמישהו יצא מבית משפט ישראלי: א) מבלי שהתקשט בכיפה שחורה; ב) שלא יאמר שהוא מערער, כלומר שבית הדין לא צודק והוא, הוא ורק הוא - הצדק בהתגלמותו.
אני יכולה להזדהות עם צערו של הנגבי, שהיה עליו לפנות את חדרו, להתפטר ממשרתו וכן הלאה; הוא מרגיש כמו כל מי שפוטר ממשרתו בתוספת עלבון-ציבורי-רשמי. מיליוני אנשים בתקופה האחרונה בארץ ובעולם, ובכל התקופות, פוטרו ממשרותיהם. לרובם היוותה המשרה מעמד ופרנסה. היא נתנה להם בסיס וקרקע בחיים, תחושת ערך עצמי ומשכורת שאיפשרה להם לחיות חיים תקינים ואף למעלה מזה. כל מי שפוטר אי-פעם ממקום עבודה, מכיר את התחושה של הקרקע שנשמטת, תחושת הצניחה לבור עמוק, של אובדן, חוסר פרנסה ומחשבות שחורות מן הסוג הגרוע ביותר.
כך הנגבי, קצת מובטל, עם פנסיה שלא תשאיר את משפחתו רעבה ללחם. אבל הנגבי מובטל לזמן קצר, שכן כבר ממתינים לו במפלגתו, קדימה, תפקידים חשובים. המפלגה המנמנמת, שכאילו נעלמה מהאופק, תשמח להעסיק איש אנרגטי ובעל ניסיון בפוליטיקה. הנגבי יוכל אפילו להיבחר לכנסת בבחירות הבאות. אולי בתקופה הקרובה ואולי לא, אבל זו זכותו החוקית.