בואו ננסה לחשוב על חתונת לבן ולאה מכיוון שונה. אנחנו יודעים שיעקב היה אמור לקבל את רחל, אך לבן רימה אותו והשיא לו את לאה. אנחנו יודעים שיעקב גילה זאת רק בבוקר שלמחרת. אנחנו יודעים שיעקב התעמת עם לבן, וקיבל את התשובה "לא ייעשה כן במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה". אנחנו יודעים שיעקב נאלץ להבטיח עוד שבע שנות עבודה כדי לקבל כעת את רחל.
מדוע הסכים יעקב? מדוע לא הלך לבית המשפט לתבוע את עלבונו? התשובה פשוטה: יעקב היה גר ונתון לחסדיו של לבן. חוץ מזה, לא היתה לו שום הוכחה לכך שרחל הובטחה לו - מה עוד, שעל-פי מנהג פדן ארם, כפי שטרח לבן להדגיש, לאה אכן היתה אמורה להינשא ראשונה. אפילו אם יעקב היה תובע, היה לבן מתייצב בפני השופטים ואומר: לא יכול להיות שהבטחתי דבר הנוגד את מנהג המקום.
אבל היכן היו אנשי המקום עצמם? הרי הם קיבלו הזמנה לחתונה. בהזמנה - בין אם היתה בכתב ובין אם היתה בעל-פה - ציין לבן מן הסתם מי הם החתן והכלה. ועכשיו, אחת משתיים. אם אמר שהכלה היא רחל - יכול היה יעקב לבוא והציג זאת כהוכחה ניצחת לצדקת דבריו. אם אמר שהכלה היא לאה - מישהו היה עלול לגלות זאת ליעקב והמזימה היתה נכשלת.
יתרה מזאת: אם לבן היה אומר שהכלה היא רחל - מישהו היה קופץ ואומר: מר בן-בתואל, הרי יש לך בת בכורה ושמה לאה; אינך יכול להשיא את רחל לפניה. ונניח שכך בדיוק אירע; מה היתה תשובתו של לבן? קשה להניח שהוא אמר "ככה אני רוצה ותקפצו לי"; מדבריו למחרת ברור לחלוטין, שלמנהג המקום היה כוח עצום. ואם אמר "אל תדאגו, הכלה תהיה לאה" - שוב מתעורר החשש שמישהו יגלה זאת ליעקב.
התשובה נעוצה בכמה פסוקים מיותרים לכאורה בתחילת הפרשה, שכמעט שאיננו שמים לב אליהם. זהו הדו-שיח הקצר בין יעקב לבין רועי פדן ארם, המתנהל כאשר יעקב מגיע לבאר העיר. הבה ונראה אותו, בפיסוק מודרני.
יעקב: אחַי, מאין אתם?
הרועים: מחרן אנחנו.
יעקב: הידעתם את לבן בן נחור?
הרועים: ידענו.
יעקב: השלום לו?
הרועים: שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן.
יעקב: הן עוד היום גדול, לא עת היאסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו.
הרועים: לא נוכל, עד אשר ייאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן.
כאשר מעמדים את הדו-שיח בצורה כזאת, ברור עד כמה הרועים מתייחסים ליעקב בקרירות ואפילו בהתנכרות. נתחיל מהעובדה שמי שפותח בשיחה הוא יעקב. הרועים רואים אדם זר, לבדו, חסר כל, עייף מן הדרך - ומתעלמים ממנו. יעקב מנסה להתקרב אליהם ופותח במילה "אחַי", אך אין זה עוזר. התשובות שלהם מינימליות: מילה פה, מילה שם. הם לא אומרים אף מילה אחת יותר מהדרוש על-מנת לענות על השאלות.
הדבר בולט במיוחד במשפט "שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן". נכון שאפשר לראות בכך סיוע לזר המחפש את לבן, אך באותה מידה ניתן לקרוא כאן את קוצר רוחם: הנה רחל, תנדנד לה ותעזוב אותנו.
גם בשיחת החולין על אודות הבאר חשוב לנסות ולשמוע את טון הדיבור. הרוצה יוכל לראות את תשובת הרועים כמנומסת ועניינית. אך הרוצה יוכל לשמוע את הרטינה: אתה עם השאלות הטיפשיות שלך; אתה לא רואה שהאבן שעל פי הבאר גדולה ולכן אנחנו צריכים לחכות לחברינו?
כאמור, קשה מאוד להבין מדוע התורה מקדישה ארבעה פסוקים לדו-שיח הזה. אילו רצתה להסביר לנו כיצד זיהה יעקב את רחל - יכלה לומר בקיצור: "ויאמרו הרועים אל יעקב: הנה רחל בת לבן באה עם הצאן". אילו רצתה להכין אותנו לכך שיעקב יגלה גבורה ניסית ויגלול את האבן בעצמו - הרי כבר אמרה עוד לפני כל השיחה הזאת: "והאבן גדולה על פי הבאר, ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, והשיבו את האבן למקומה". לשם מה צריך לצטט את הרועים, החוזרים כמעט מילה במילה על התיאור שכבר נמסר לנו?
הדו-שיח הקצר ולכאורה חסר המשמעות הזה, חושף בפנינו את החברה אליה נכנס יעקב. זוהי חברה קרה ומנוכרת, המתייחסת באדישות ואפילו בעוינות אל הזר. אולי אין היא בדיוק כמו סדום, שהרי איש אינו אוסר על לבן להכניס לביתו את יעקב, אך היא ודאי רחוקה כרחוק מזרח ממערב מבית אברהם, מהאוהל הפתוח לארבע רוחות השמים, מהזקן היושב בחום היום ומחפש אורחים.
כעת נבין מה אירע במשתה החתונה של יעקב ולאה. כלפי חוץ, הודיע לבן שהכלה היא רחל. אך כאשר נשאל בידי אורחיו מדוע הוא משנה מן המנהג, היה יכול בשקט לומר להם שבעצם הוא מרמה את יעקב ושהכלה תהיה לאה. לבן ידע היטב, שאיש מהם לא יטרח לפצות פה ולסייע לאדם הזר, אפילו שהוא יושב ביניהם כבר שבע שנים. כי בתרבות של פדן ארם, הזר נותר זר גם לאחר עשרים שנה - כפי שעתיד יעקב ללמוד על בשרו, כאשר לבן מרמה אותו ללא הרף ואין הוא יכול לעשות דבר.
זאת ועוד: לאור היכרותנו עם פדן ארם ותושביה, מתבלטת עוד יותר צדקתו של יעקב. "עם לבן גרתי", הוא אומר לעשו ערב פגישתם, ורש"י מוסיף: "ותרי"ג מצוות שמרתי". אבל זה לא רק עם לבן; זה בחרן. וכפי שאומר רש"י עצמו בתחילת פרשת תולדות, על המילים "רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי": "בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רֶשע".
לכאן מגיע יעקב - לא רק למשפחה של רמאי ורשע, אלא למקום של רמאות ורשעות, של אנוכיות ועוינות. ואם למרות כל אלו הוא נותר יעקב איש תם יושב אוהלים, ואם בתוך כל אלו הוא הופך להיות יעקב אבינו - צאו וראו מה גדולה מעלתו.
כרגיל, יש גם לקח לדורות: איש מאיתנו אינו נמצא בתנאים כל-כך קשים, מנוכרים ומנוגדים לחינוכנו ותרבותנו. אם יעקב הצליח להתגבר - גם אנחנו יכולים. כי אמנם איננו יעקב, אך גם איננו מצויים בפדן ארם.
