1. הרשעתו של
צחי הנגבי בקלון היא עניין מצער, משום שבחסות הטהרנות הזאת יימלטו המנוולים הגדולים מאימת החוק והציבור. כבר כתבתי שהנגבי נענש די בשבע השנים האחרונות בכך שהורחק ממעגל העשייה הפוליטי הבכיר בשל כתם התביעה החמורה שרובה המוחלט התפוגג לבסוף. הנגבי כבר הכה על חטא והתנהג באחריות ציבורית בשנים האחרונות. הקלון הנוכחי הוא קלון כפול ומיותר. חבל. אולי בזמן שיעשה הנגבי מחוץ למערכת (עד הבחירות הבאות) הוא יחשוב איך לכפר גם על חטא ההינתקות האומללה שהיה שותף לה, משום שכיום המערכה איננה על הקו הירוק, אלא על כל הקופה, כלומר דה-לגיטימציה של כלל המדינה היהודית.
2. לכאורה, חותמי מנשר ההחרמה של אריאל נכשלו, שכן השיירה המשיכה בדרכה והמסך הורם בהיכל התרבות. ולא היא; מה שהיה חשוב לחותמי המנשר יותר מההחרמה בפועל (שאת זו הן ידעו שלא יוכלו להשיג) הוא השבת הדיון אודות הדה-לגיטימציה של כלל ההתנחלויות כולל אלו שכבר נמצאות בקונסנזוס הישראלי, בבחינת דין אריאל וגוש עציון כדין כל מאחז נידח שלא אושר כדין. מה שאתם חושבים שמוסכם על רוב הציבור,אמרו הפורשים ממנו, אינו כך, אלא הכול שטח כבוש.
אי-אפשר להימנע מהאנלוגיה המדהימה בין עמדת השמאל הישראלי לעמדת השמאל העולמי ביחס לישראל כולה. המגמה העכשווית בקרב מאות הארגונים האנטי-ישראלים בעולם היא להשיב את השיח אודות הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כולה, גם בגבולות 48'. המחשבה שאם רק נתכנס לקו הירוק, יונח לנו, מתנפצת בעליל אל מול הבון טון של חלק ניכר ממה שנחשב האינטליגנציה במערב הרואה בכל ישראל שטח כבוש, ואת ישראל כישות שנולדה בחטא שלא יכופר עד שלא תיעלם לגמרי. לא מדובר בשוליים הזויים, אלא בשיח שמתקרב יותר ויותר למרכז. מבחינת "לוחמי השלום" המיליטנטים הללו, אם הישראלים קוראים לחרם על אחיהם באריאל, יש בזה אישור ועידוד להרחבת והחרפת פעולות החרם והסנקציות נגד ישראל כולה.
3. לאט-לאט מתקדמת הקמת קו הרכבת בין ת"א לירושלים לשמחת ולטובת הציבור. לכאורה, פרויקט מבורך. לא כך עבור ארגון "קואליציית נשים לשלום" שפרסם מחקר נגד הפרויקט, בטענה שהוא חוצה שטחים כבושים. הדוח נכתב באנגלית ומיועד להפעלת לחץ על החברות האירופיות המשתתפות בפרויקט החשוב הזה כחלק מהלחץ העולמי על חברות כלכליות למשוך את השקעותיהן מישראל. חשוב לדעת שהארגון הזה ממומן מכספי "
הקרן החדשה לישראל" - כך פורסם בגלוי בדוחות הקרן בכל השנים האחרונות.
4. שמחה רבה, שמחה רבה, מפגינים הפריעו לרה"מ בניו-אורלינס. אם כן, מדוע השמחה? משום שהתקשורת הישראלית כדרכה בקודש התמקדה (כמעט) רק בקומץ המפגינים כשווה ערך לכלל הציבור וכבעלי עמדה שווה לראש הממשלה. מה אתם יודעים, צ'ה גווארה חי ובועט. ממש באותו האופן שבו הובלטו חותמי מנשר השנאה לאריאל ומשנתם נדונה בכובד ראש ובאריכות משל הייתה נחלת הכלל.
מה שמביא אותי לטענה העקרונית לפיה התקשורת הישראלית מנוכרת מעמדות הרוב הישראלי. אין היום (כמעט) שדרן אחד או מגיש ברדיו ובטלוויזיה (תוכניות מרכזיות ולא פינות נידחות) בעל עמדות שמרניות, ניאו-שמרניות, ימניות, דתיות וכו'. לעולם לא תשמעו מגיש מתריס בפני פוליטיקאי את השאלה, "מדוע אתם מקפיאים את הבנייה ביהודה ושומרון, ועוד בירושלים?", לא תשמעו תמיכה ביהודים המתגוררים בשכונות הסמוכות לעיר דוד וכן הלאה.
הטענה הנשמעת מצד שמאל היא שהתקשורת צריכה "להטיל ספק בגרסאות הרשמיות, לעודד את הציבור לגבש דעה עצמאית, להיות מורה דרך בתקופות דמדומים" (
עוזי בנזימן). אכן מילים ראויות, אבל היכן שמעתם את התקשורת מטילה ספק בגרסה הרשמית בעת ההינתקות, או בזמן האופוריה של
הסכם אוסלו? ושמא שמעתם מישהו בתקשורת השמאלית מערער על אחידות המחשבה (השמאלית) באקדמיה הישראלית? מה אני מבקש? לא הרבה, רק מקום לדעת הרוב ליד המיקרופון - לא כאורחים, לא כמרואיינים אלא כמשפיעים על השיח המרכזי. גם לרוב יש זכות להביע את דעתו שלא בתיווך אנשי שמאל במסווה של שדרנים.
