"שחקנים יקרים, אתם עומדים להופיע בהיכל התרבות בהתנחלות אריאל על שטח כבוש", בלשון נרגשת ומוסרית זו פנו מיטב אמני ישראל לשחקני התיאטראות הרפרטואריים בשבוע שעבר, כדי שחלילה עמיתיהם לא יעמדו מנגד לזוועה ויעזו להופיע בעיר ש"קילומטרים ספורים ממנה מתגוררים פלשתינים במחנות פליטים, בתנאי מחיה קשים מנשוא וללא זכויות אדם בסיסיות" - מה שמלמד לטעמם של מחרימנו על "שתי מציאויות שונות שיוצרות מדיניות אפרטהייד".
"המפעל הציוני שהיה כולו מעשי ידיים להתפאר, טבע בכיבוש", כבר כתב אחד מראשוני המחרימים את אריאל, שמואל הספרי, במניפסט של השמאל הלאומי שחיבר יחד עם אלדד יניב. כלומר, מה שנכבש ב-48' הוא ערכי, ראוי, נשגב ומעשי ידיים ציוניות להתפאר, ואילו מה שנכבש ב-67' במלחמת מגן הוא משחית, אנטי-ציוני, "חזרה לימי הקולוניות... רק קצת יותר מעשרים שנה מהשואה", כדברי השניים, ולא פחות מכך הוא יצר את "מפעל ההתנחלות שאינו מייצר כלום מלבד אפרטהייד".
ואכן, כשהאפרטהייד והכיבוש הם חלק מהרפרטואר המיוחס לאריאל ולשאר ההתנחלויות, מה יותר טבעי אפוא שכל בעל מצפון ידיר את רגליו והופעותיו ממקום שכזה, פן חלילה ידבק בו כתם מוסרי בל יימחה...כמובן בעיניהם של קובעי הטעם והריח במקומותינו. כך, האפרטהייד, שזוכה בשנים האחרונות לרהביליטציה מקומית של ממש במוחם הקודח של מיטב שמאלני ישראל ועמיתיהם הגלובליים, מצטרף לילקוט המונחים הגדוש עד לעייפה ברפליקות כמו כיבוש, פשיזם, גזענות ושאר המרעין בישין עלי אדמות. להווי ידוע, לטעמם של נוטרי המוסר שבקרבנו, בכל אלה נגועים מדינת ישראל ואזרחיה, הממוקמים מהמרכז וימינה.
החרם - קתרזיס מכובד לחברים כמובן אין כל חשיבות לדידם לעובדה שאין דבר וחצי דבר בין מה שקורה ביהודה ושומרון לבין מאפייני האפרטהייד הדרום אפריקני, לא בהפרדה הגזעית, ולא בחוקי המוסר, ולא בחוקי החינוך, ולא בחוקי העבודה, לא בנישואי התערובת וכמובן לא במרשם האוכלוסין. כפי שאין מבחינת שמאלנינו כל חשיבות לעובדה שתנאי חייהם של "הפלשתינים במחנות הפליטים" טובים לאין ערוך מאלה של מרבית עמיתיהם בעולם הערבי; בדיוק כשם שאין כל ערך לטעמם לעובדה שכל זכויות האדם עומדות לפלשתינים, למעט הגבלות תנועה חלקיות, וזאת רק על-רקע ביטחוני. ולכך שחייהם של למעלה מ-90 אחוז של ערביי יו"ש אינם מנוהלים על-ידי מדינת ישראל אלא על-ידי אחיהם מהרשות הפלשתינית. ברוח זו, כמובן, אין לאדונים הללו כל בעיה מוסרית לראות באריאל משום מיצוי של עוול מוסרי, בשל חטא מיקומה על שטח כבוש, גם אם הוקמה כולה על שטחי מדינה, ולהשכיח לחלוטין מקומות כמו שייח' מוניס, סומייל, א-ריש, ג'אמוסין, הכפר סלאמה, סכנאת דנאייטה או סכנאת חמאד, שכידוע הם רק מקצתה של הגרסה התל אביבית של "גירושי 1948".
למעשה, אין כל חדש באוסף המצפוניסטים הנוכחיים, שחברו להם יחדיו להחרמת אריאל. אין הם יותר מחולייה בשרשרת "מצפונית" ארוכת שנים של שמאל, שהצביעות, הנאיביות, הרשעות והטיפשות משמשות בה בערבוביה, במינונים המשתנים עם הזמנים. אותו צירוף הביא איש שמאל מובהק כמו ברל כצנלסון, כבר בשנת 1936, לקבוע, לאחר שעמד על אורחם וטבעם של עמיתיו למחנה: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לִבם רגש של הערצה והתמכרות?".
כשנשאל אנטול פרנס איך זה שסוציאליסט כמותו נוהג לסעוד את לבו במסעדות יוקרה פריזאיות, הוא השיב בלא הנד עפעף, כי לקיבתו אין דעות חברתיות-פוליטיות מוצקות. גם קיבותיהם של שמואל הספרי, עודד קוטלר, איתי טיראן ושל שאר מחרימי ישראל אינה מתחבטת בסוגיות מצפון ברומו של עולם. בעולם של מטה הן מתגלות דווקא כחובבות מושבעות של סבסודים ממשלתיים, וכאשר אלה אינם משביעים את רעבונן, הם טורחים להסביר לנו בבתך הקטנה (והמוסרית כמובן) לאן נידרדר ללא האמנות (היינו, ללא תקצובה) ולאיזו מדינה פשיסטית ניקלע עם שרת תרבות המעזה ברוב חוצפתה להציב תנאים לתקצוב אמנותנו הנשגבת.
הרי מאז ומתמיד המחאה, או העצומה, ההפגנה או ההשבתה, ובמקרה האחרון - ההחרמה - סידרו קתרזיס מכובד לחברים, ולא פחות, סימנו אותם בקרב באי המחנה כמי שחירפו נפשם המקצועית מנגד, ולא בעבור חופן שלמונים, אלא למען "המצפון של כולנו". אלא שמצפון הוא חומר גלם גמיש למדי בידי היוצר, בין אם מהבימה, מהקאמרי או מבית לסין. הפוך בו והפוך בו, והוא, הפלא ופלא, נופל כמעט תמיד על צד שמאל, בלא קשר לסבסוד ממשלתי... ואולי עם.
