לפני כמה ימים בגלי צה"ל ראיין
רזי ברקאי אחת קָרינה מברזיל, שסיפרה לברקאי בהתלהבות כי הייתה כאן בפעם האחרונה לפני כ-15 שנה ואילו עכשיו כשהיא כאן שוב, היא מתפעלת בכל לבה מכמות השינויים הנפלאים שקרו כאן בארץ.
ואז, כמו אצל תוכי מאומן היטב, באה התגובה הפבלובית של ברקאי: "באמת? אנחנו מה זה מיואשים כאן בארץ".
מר ברקאי, כשאתה אומר "אנחנו", אנא ציין בבקשה למי אתה מתכוון. כי אם אתה מעלה בדעתך שה"אנחנו" שלך כולל גם אותי או את דומַי, טעות חמורה בידך. או אולי בלי שהבחנתי בכך, מישהו משח אותך למלך הדובר ברבים? ושאלה קטנה ברשותך, מתי לאחרונה שאלת מישהו שלא משתייך לתקשורת-אקדמיה-אמנות מה הוא מרגיש או מה הוא חושב על החיים בארץ הזאת? הרשה לי ניחוש מלומד: אף פעם לא, ואם שאלת - לא הקשבת לתשובה.
אבל לא נהייה קטנוניים, הרי כולנו כבר מבוגרים והצלחנו לצבור לעצמנו כמה זכרונות. אז בוא מר ברקאי ניזכר יחדיו במצב בארץ לפני 20 ואולי 30 שנה כאן בארץ, ואולי באמת המצב רק נעשה גרוע יותר ויותר ול"ייאוש" באמירתך האוטומטית לקָרינה יש הצדקה.
ובכן, בוא ניזכר בשירותי הטלפון למשל: אני מניח שלאנשי גלי צה"ל הייתה עדיפות בקבלת קו טלפון, אבל אני עוד זוכר את התור עד שמישהו ממשרד התקשורת, ואחר כך מחברת "בזק" יואיל בטובו לחבר אותנו לעולם. שלא לדבר על העלויות המופקעות של שיחות לחו"ל. מה שאגב מעורר את השאלה, אולי אתה זוכר מר ברקאי כמה מאזרחי המדינה (שלא היו בשליחות תקשורתית) יצאו לחו"ל מעשה "בוא נקפוץ סופשבוע ליוון/קפריסין/טורקיה"?
אבל היום, כולנו מיואשים לא?
ומה עם מבחר בגדים מהעולם הרחב העומד לרשותנו כיום, או אולי לטעמך מכנסי "אתא" וכובע טמבל היו די והותר לישראלי המצוי. ואפרופו חו"ל, כמה דולרים בדיוק היה מותר לישראלי להוציא עימו לחו"ל? האם חלפני רחוב לילינבלום וכל העניין של האיסור להחזיק דולרים בחשבונות בחו"ל מוכר לך? כי אם לא, הרשה לי לספר לך שהיה ראש ממשלה שהתפטר בגלל חשבון כזה. ומה המצב היום? מוזר לא?
אבל היום, כולנו מיואשים, נכון?
ובוא נדבר על מצרכים בסיסיים, כמה סוגי גבינות היו על המדפים. בוודאי זכור לך המבחר ה"ענקי" של הלחמים: לחם שחור, לחם לבן, לחם פרוס ולמצטיינים - "לחם צרפתי". ומה עם מסעדות? למיטב זכרוני, האוכל האיטלקי שיכולת למצוא היה בקושי פיצה. בוודאי תוכל למנות כמה מסעדות סושי היו אז בימים הטובים ההם. ומה עם טלוויזיה בעלת ערוץ אחד בשחור לבן, ובתי קולנוע ותקליטים באיכות עלובה כי הם היו "תוצרת
הארץ". והיום, שומו שמיים, בכל בית יש טלוויזיה בכבלים ומחשב במהירות האור, ואילו די.וי.די. ניתן לרכוש במאה שקלים בכל פינת רחוב, ובעלי תארים אקדמאים ואנשים מוכשרים מרוויחים די כסף כדי לרכוש לעצמם בית פרטי מחוץ לעיר (לו רק היו מוכנים להתנתק מתל אביב) ולבכות שמחיר דירה בתל אביב מתחיל במיליון וחצי שקל.
ומה עם פינוקים שרק לפני 30 שנה אפילו לא היו מוכרים לאזרח הישראלי ואילו היום הם בחזקת חובה בכל דירה ממוצעת. ואפשר לקטר על עשרים או שלושים סוגי הקפה השונים, ומותר להתווכח לאיזו מסעדה ישנו התפריט הטוב ביותר, ואפילו אפשר לעלות על הרכב המיובא החדש שעלה כמה עשרות אלפי שקלים.
גנבו להם את המדינה מתחת לאף למה לא תצא מר ברקאי פעם אחת מחוץ לגבולות תל אביב ותראה במו עיניך את שיירות המכוניות יוצאות ביום שבת לטייל, לבלות וליהנות ברחבי הארץ הקטנה הזאת, תשמע את צחוק הילדים ותראה את הוריהם מנגבים חומוס אי-שם וצולים שיפודים. למה לא תביט בהמוני בית ישראל גודשים את המוזיאונים, עומדים בתור בסבלנות שעתיים כדי לראות תצוגות מדעיות או תערוכות של אמנות יפה.
אבל כל אלה הם רק סממני כלכלה, ודאי תאמר, אבל מה עם דברים רציניים יותר... מצוין, מר ברקאי, אז בוא נשוחח קצת על זכויות הנשים לפני 20 שנה - על הכאות הנשים כדבר של יום ביומו כאילו שזו זכותו הטבעית של הגבר, על הזלזול בנשים שניסו לבנות לעצמן קריירה. ובוא נרחיב על אימהות חד-הוריות, ועל הבושה הגדולה להיות גרוש/ה, שלא לדבר על המחשכים ועל הפחדים שבהם היו שרויים ההומואים והלסביות לפני 20 שנים, על ההצקות, על אי-הגיוס לצבא, על הבושה...
ובוא נהרהר ביחד גם ברוסיה הקומוניסטית ששלטה בחצי אירופה, ניזכר בחטיפות המטוסים ובחרם הנפט. ומה עם מנגנוני המפלגה המקומיים, עריצותה של ההסתדרות, השחיתות שאכלה בכל פה בימין ובשמאל גם יחד. כמה נפלא היה פה אז, אח אלה היו ימים אחרים, לא כך מר ברקאי? אבל היום, כידוע - כולנו מיואשים.
נכון, המצב היום לא נפלא, ותמיד יהיו בעיות, עניים, עוולות שונות ומגוונות. אבל מר ברקאי, ככה זה בחברת בני אדם, אפילו אם הם מהקבוצה המובחרת של התקשורת-אקדמיה-אמנות. טוב ורע, נפלא ונורא, עליבות ונדיבות, ובכל זאת החיים היום טובים פי כמה מהחיים של פעם. הנוסטלגיה היא בדיוק מה שהיא - נוסטלגיה.
ויש לי עוד חדשה קטנה עבורך מר ברקאי: אם כדבריך כולם מיואשים - זה לא מעט באשמתך. זה בגלל המליֶה שלך הטורח לצווח תחת כל עץ רענן שהמצב נואש ושאנו סובלים. זה כי המליה שלך מקשיב לעצמו ורק לעצמו, וזה כי הבון-טון התקשורתי-אקדמי-אמנותי - מאז שהעם הביע את דעתו והחליט כי דמוקרטיה היא עניין רציני וכי אסור להשאיר אותו בידיך ובידי חבריך - הוא לבכות וליילל שגנבו לכם את המדינה מתחת לאף, לחשוב שהכל איום ונורא, להתבונן במציאות בעיניים ציניות, כאילו שום דבר טוב לא יקרה כאן עד שהעם יראה את האור שאתם רואים ושממנו תהיו מוכנים בטובכם להעניק ממנו מעט לאותם עלובים חסרי דעה וחסרי הבנה המאמינים שטוב להם כאן, לאותם עיוורים חסרי דעה המכונים גם "עם ישראל", הסוברים כי בסך-הכל זאת מדינה נהדרת, ולמרות הכל, החיים בה בכלל לא רעים.
