לאחרונה יצאו עשרות אנשי קולנוע וטלוויזיה בקריאה נגד שרת התרבות,
לימור לבנת, אשר יוזמת מהלך להפסקת מימון לאמנים מחרימים. אנשי הקולנוע כותבים: "מימון התרבות הוא אחד ממאפייניה של מדינה דמוקרטית, לא כלי לאיום והשתקת אזרחים. תרבות אמורה בין היתר לשקף את המציאות בה אנו חיים על כל בעיותיה, ולא לשמש שופר תעמולה למשטר זה או אחר".
ובכן, יש צדק בדבריהם. אכן תרבות מטרתה לשקף המציאות בה אנו חיים, מטרתה להעביר ביקורת על המצב הקיים ולמחות נגד השלטון. את כל המטרות הללו משיגים אנשי התרבות בישראל זה עשרות שנים. החל בתערוכות נגד מה שמכנים האמנים "הכיבוש הישראלי של השטחים הפלשתינים" וכלה בסרטי קולנוע על מלחמות לא צודקות ועוולות חברתיות אשר המדינה מייצרת.
אם ניתן להגדיר כ"מוצג תרבות" כל ציור, תערוכה, הצגה וסרט, אזי סביר להניח שכל אזרח אשר עוקב במידה מסוימת אחר עולם התרבות הישראלי, יצליח למנות על יד אחת בלבד את כל מוצגי התרבות, אשר מבטאים השקפה כלשהי מהצד הימני של המפה הפוליטית. זאת על-אף שהמרכז-ימין נמצא בשלטון במדינת ישראל למעלה משלושה עשורים, להוציא הפסקות קצרות.
לו היה השלטון בישראל "פשיסטי" כפי שזועקים בימים אלה אנשי האמנות ללא הרף, הרי שהוא היה פועל מזמן לשינוי מצב זה. סביר להניח שאכן הסיבה לכך שממשלות הימין מדירות רגלן ואינן מתערבות בעולם התרבות, היא החשש מקריאות ה"פשיזם" של השמאל. זאת, כמובן, על-אף העובדה כי אין דבר פשיסטי בהכנסת פלורליזם בכל תחום, כך גם בתחום התרבות.
חשוב לזכור כי הימין לא הגיע לשלטון באורח פלא. הציבור הוא שבחר בכל מערכת בחירות כנסת ימנית יותר ויותר. אם כך, יש שישאלו כיצד נוצר מצב בו בקרב אנשי האמנות כלל אינו קיים ייצוג להשקפות בהן מחזיק רוב הציבור? האם בחסות הרצון לשמור על זכותו של המיעוט להתבטא נוצר מצב בו קולו של הרוב כלל אינו נשמע?
גורם בכיר בעולם הקולנוע אמר לי השבוע כי כלל לא מדובר במצב מקרי. לדבריו, במשך שנים הדעה הרווחת בתחום היא שיש לשמר את ההומוגניות בו ולהימנע ככל הניתן מקידום גורמים בעלי אג'נדה שונה. לטענתו, בשל ההליכה הכללית של הציבור הישראלי ימינה, לא נותר לשמאל המסורתי אלא להיאחז במוקדי הכוח וההשפעה שלו.
כך נוצרה עם השנים סימביוזה הזויה בין "עולם התרבות הישראלי" לבין השלטון ורוב הציבור. מערכת הכללים הייתה ברורה – הממשלה אינה מתערבת בתרבות, ממשיכה לממן את מוסדותיה בהתאם לשיקולים הכלכליים בכל תקופה. אנשי התרבות, לעומת זאת, מנצלים מימון זה לתקוף את המדינה הן בארץ והן בחו"ל, אך אינם עוברים את הגבול. הציבור מבקר בתיאטראות, צופה בחוסר האיזון ובהשקפות הקיצוניות של האמנים. האמנים מצידם נהנים מפופולריות פיקטיבית ואינם מבחינים בין הערכה רבה לכישרונם, לבין זלזול וגיחוך על התוכן הפוליטי אותו הם מציגים.
הבעיה החלה כאשר אותם אנשי אמנות ותרבות עברו את הגבול. אין כאן מקום לטעות – הטלת חרם על היכל התרבות באריאל שקולה להטלת חרם על תושבי אריאל. כלומר, הטלת חרם על אזרחים שווים בחוק במדינת ישראל. מדובר בנקיטת אפליה על-ידי קבוצה שכל חייה מטיפה לשוויון ללא הבדל דת, גזע, מין או מיקום גיאוגרפי. ספק אם קיים איש תרבות אשר אינו קרא את ג'ורג' אורוול, אך מסתבר שרבים מהם טעו בהבנת המסר. לדעת האמנים, כך נראה, כל החיות שוות, אך יש כאלה ששווות פחות.
אנשי האמנות יצאו למאבק אזרחי ובטוחים כי תגובת המתנגדים למאבקם היא פוליטית. הם אינם מבינים כי המאבק של מתנגדי החרם נגדם, ובהם אחדים משרי הממשלה, אינו מאבק פוליטי. זהו מאבק אזרחי, מאבק חברתי, נגד הטלת חרם על תושבים במדינת ישראל. כיצד יכולה מדינת ישראל להרשות מצב בו חלקים מאזרחיה מופלים לרעה באופן גורף? כיצד יכולה המדינה להגיב אם המפלים שייכים לקבוצה הזוכה ממנה למימון מתמשך? הרי שתיקה של הממשלה בנושא זה כמוה כהסכמה לכך שהטלת חרם על ישראלים היא צעד לגיטימי. אם תעבור על חרם זה בשתיקה, כיצד תוכל להלין על חרם של אנשי האקדמיה מבריטניה או של ועד הספנות בשוודיה?
אנשי התרבות, אשר מתהדרים בנאורותם, אינם מבחינים בין לגיטימיות של מחאה נגד מה שהם מגדירים כעוולה אזרחית, לבין אי-לגיטימיות של נקיטת צעד מחאתי אשר בעצמו גורם לעוולה אזרחית אחרת. ראוי שאנשי האמנות ישימו סוף להצגה בה החלו עם גל התגובות הזועם לפרסום מכתבם הראשון. ממשלת ישראל והציבור הישראלי אינם מתנגדים לזכותם להביע את דעתם הפוליטית, לא מעל גבי העיתון ולא מעל בימת התיאטרון. הם הרי עושים זאת במשך שנים באין מפריע. ההתנגדות של ממשלת ישראל והציבור הישראלי היא אך ורק להטלת חרם וביזוי תושביה. לכך, מדינת ישראל לא תיתן יד. מובן שהיא אינה יכולה לאלץ אמנים להגיע למקום אליו הם אינם רוצים להגיע. לכן, הפסקת המימון אשר הוצעה על-ידי שרת התרבות לבנת, היא הצעד היחיד בו ניתן לנקוט.
האמנים מצידם, אם בחרו לעבור ממחאה לגיטימית למחאה בלתי-לגיטימית, ראוי שיצטרפו לשורה הראשונה של האידיאולוגים ברחבי העולם ויקבלו עליהם את השלכות מחאתם.
