כשהרוב הופך למיעוט מקופח

למרות העובדה ש-75 אחוז מהישראלים הם יהודים, מצר מושונוב על שדווקא הרוב הגדול הזה מוצא עצמו מקופח. באמתחתו של מושונוב דוגמאות למכביר. אחת מהן היא הבנייה הלא-חוקית ביישובים הערביים ברחבי הארץ. הוא תמה על שדווקא המיעוט הערבי נהנה מפריבילגיה של בנייה חופשית, ללא פיקוח על חריגותיה הבולטות לעין, ומבלי שהמדינה נוקפת אצבע למניעתה. במסגרת הבנייה הלא-חוקית הזו מגדילים עשות הבדואים שבדרום, שהצליחו ליצור בבנייתם רצף טריטוריאלי מעזה ועד להר חברון. מקוממת אותו גם הפשיעה הגואה בקירבם, כשבעלי-עסקים נאלצים לשלם להם, באין מפריע, דמי-חסות. ובתוך כך מביע מושונוב תמיהה גדולה על שחבריו וגיבורי-ילדותו, יוצאי סיירות מובחרות, המכהנים כיום במשרות בכירות בממשלה, עוברים על העניין בשתיקה, רק מתוך פחד גלוי להתעסק עם אותם בריונים מפירי-חוק. במכתבו הגלוי לבנימין נתניהו קובל מושונוב כי צפונה משם, על גבעות הרי יהודה ושומרון, מתרוצצים להם נערים עם כיפות סרוגות וציציות מתנפנפות, כשהם עושים חוכא ואטלולא מן החוק, ושחוץ מ"נו-נו-נו" ילדותי כלפיהם, לא עושה המדינה דבר נגדם. במכתבו מתרעם מושונוב גם על המגזר החרדי, שתורתו הפכה, לדבריו, כבר מזמן קרדום לחפור בו. לדעתו, עובר המגזר הזה, למעשה, על כל חוקי התורה - כביכול כדי להגן עליה - בעוד שהמדינה אינה פוצה פה. באשר לאפליה לטובה מצד המדינה כלפי החרדים, קובל מושונוב על שמכוח חוק חינוך חובה הוא נאלץ לשלם השנה עבור שלושת ילדיו למעלה מעשרת-אלפים שקל ללימודיהם, בעוד שמפייגה, משרל'ה ומיוסל שומכר, תושבי עמנואל, לא גובים תשלום שכזה.

בסיכום מכתבו לראש הממשלה שואל מושונוב את ראש הממשלה שאלה רטורית: "אתה יודע, למה אנחנו, החילונים, במיעוט של 42 אחוז?" ותוך כך הוא גם משיב עליה בעצמו: "בשביל להקים לעצמך קואליציה לתפארת, חתמת על הסכמים קואליציוניים עם הדתיים ועם החרדים, עם הספרדים ועם האשכנזים, עם הימניים ועם מפלגת העבודה; ולמי לא נשאר? לאזרח הקטן, שביום-בחירות מיהר להצביע עבור משהו אחד ובסופו של דבר קיבל משהו אחר לגמרי". "לכן, אדוני ראש הממשלה, כל אחד מחברי הקואליציה שלך הרי דואג טוב טוב למגזר שלו, ואילו אתה, שעומד בראש מפלגה חילונית ושאמון על מגזר חילוני כל כך גדול, לא נוקף אצבע עבורו". בסיום מכתבו קורא מושונוב לנתניהו להרים את הכפפה ולהחיל מיד את חוקי-ישראל על כל תושביה, ללא הבדל דת, מין או גזע, "בטרם שתלך המדינה היפה הזאת לאבדון". מילים כדורבנות, וכל המוסיף רק גורע!

גם בתשלום הארנונה חש עצמו מושונוב מקופח. הוא קובל על שבעוד שחאלד, יוסוף, עזיזה ויונס, מאום-אל-פאחם, משוחררים מתשלום המס הזה - מוטל עליו, כנכה-מלחמה, לשלם 1,200 שקל לחודשיים (!). בדיוק כמו איברהים הבדואי, שבנה בית, חופשי-חופשי, בחצר של חמותו - רוצה גם הוא ליהנות מהזכות הזו, וכמוהו גם לא לשלם למודד, למהנדס, לאדריכל, למועצה, למינהל, למס רכוש, למס הכנסה ולמע"מ. וכמו שהפקח ואיש מכון התקנים אינם טורחים לבקר בביתו של איברהים לביקורת - מבקש גם הוא ליהנות מן הפריבילגיה הזו. בווידויו קורע הלב מזכיר מושונוב את בנו, תלמיד טוב, אבל שסובל משעמום גדול. "כדי להפיג אותו" - הוא מעיד על עצמו - "חשבתי שלמה לא, בעצם, לשלוח אותו אל השכנים הערביים כדי לשרוף להם את הגינה, ואולי, בהזדמנות זו גם להשחית את המסגד שמעבר לכביש. אלא שבסוף אמרתי לעצמי שאולי, בכל זאת, נסתפק ביידוי אבנים, ככה סתם, על מכוניות. המשטרה הרי בין כה וכה לא תעשה דבר. אלא שאז נזכרתי, פתאום, שאני, בעצם, לא שייך למגזר הנכון. אני, אומנם, הרוב, אבל אין מי שיגן עלי ועל ילדיי; אז, בסוף, הסתפקנו בקריאת ספרים לפני השינה".