בהמשך למאמר,
"לא הרכילות הרגה את העיתונות, היא מתה משעמום", אפשר להוסיף: "ופייסבוק יושיע אותה". אוצר בלום של "סיפורים" שלמים, כאלו שיש בהם התחלה-אמצע-וסוף, זמין לכל עיתונאי המוכן להציץ מדי יום בפייסבוק.
קהל היעד העיקרי של תכנים העוסקים במלחינים, בזמרים, במשוררים ובאירועי בידור מוסיקליים, כולל מגוון גילאים. במציאות של ימינו, ההיצע של תכנים אלו מגוון ועצום. יחד עם זאת, לגילאים הצעירים יותר, בני העשרים-שלושים, יש עניין רב יותר בעידכונים, בדעות ובידיעות עדכניות. אלו למדו לחפש חומרים בכל מדיה זמינה. בראש ובראשונה קהל זה פונה לאינטרנט. נשאלת השאלה - איך ניתן להחזיר קהל יעד למדורי העיתון המודפס ולשמור על קהל הקוראים הנאמן, במיוחד אלו המתעניינים בתחומי השירה והזמרה? מה עושה בעיני קהל היעד את ההבדל בין עיתונות משעממת לבין עיתונות זורמת, דינאמית ועדכנית?
בשני עיתונים שהגיעו אלי בימים אלו מצאתי עידכוני חדשות על זמרים, מלחינים ומשוררים. אחד העידכונים עסק בשלמה ארצי, שנחשב בקרב חוגים נרחבים לאישיות כשרונית ולאחד מעמודי התווך של השירה העברית החדשה. בל ניתמם, ברור שלא רק מעריצים יש לו לשלמה ארצי. על כל עשרה מעריצים תמיד יש אחד שלא סובל אותו. קחו דוגמה נוספת, סשה ארגוב ז"ל ומתי כספי (שייבדל לחיים ארוכים). גם הם מהאמנים הוותיקים. רבים גדלו על יצירותיהם וביצועיהן בידי אמנים שונים. גם עליהם כתבו בעיתוני הבוקר האחרונים.
נעצור כאן כדי לברר האם המשפט "העיתונות מתה משעמום" תופס? מה משעמם כאן? האם אין בדיווחים ובמאמרי הדעה שנכתבו בהקשר לשלמה ארצי, סשה ארגוב ומתי כספי עניין לקהל היעד? הכותרת: "28 שנים אחרי שיצא במופע משותף עם סשה ארגוב ז"ל, חוזר מתי כספי אל המופע ההוא ומעלה אותו שוב, ומסביר כי יש בו געגועים לחומרים ההם" – דווקא הנוסח הזה עורר בי ריגושים מסוימים, למרות שאני מודה שהיה חסר בכותרת משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע בשלב זה. אמן כמו מתי כספי חושף קבל עם ועדה את צפונות ליבו בקשר ללחנים ולאישיות של אמן ידוע שהלך לעולמו לפני 15 שנה. מפעים ביותר, אבל הלב מסרב לעלות על גדותיו משום מה. מתי כספי זה, לא מסתפק באמירה ובהבעת הערצה לסשה ארגוב. הוא מלווה זאת במחווה, במעשים: "מאז ומתמיד הערצתי את סשה ארגוב, התחברתי מאוד ללחנים שלו... עכשיו אני שוב חוזר אל אותו מופע..." מדוע? "פשוט משום שהטקסטים במופע הזה הם דבר שלא יסולא בפז", הוא משיב.
התבטאות מן הסוג הזה, ואפילו הפוך מזה, כגון הבעת בוז, ביקורת שלילית, גינוי וגידוף – קבילים במקומותינו וכבר התנסינו בקריאת הערכות חיוביות של מעריצים ומנגד, בכתיבה ביקורתית של עיתונאים, בעלי טורים ואחרים בכל המדיות, שהביעו חוסר נחת וחוסר שביעות רצון מתונים עד בוטים. אין בכך כל חדש. באמת משעמם.
מה יכול להציל את העיתונות משעמום במדור העוסק בתחום כל-כך מבוקש כמו תרבות ובידור? גיליתי היום שיש הבדל בין ציטוט חומרים המבוססים על ראיון אישי עם עיתונאי לבין ציטוט מתוך המדיה הדיגיטלית האינטראקטיבית, הפייסבוק במיוחד.
כשמתי כספי אומר למראיין, לשם ציטוט בעיתון: "לצערי, יש היום רמה אחרת של שירים, טקסטים שאף אחד לא היה מסכים לשים בספר שירה, ובטח לא ללמוד אותם", והראיון מתפרסם בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, זה נראה בסדר גמור, אך לא לגמרי... וכשהוא ממשיך ואומר: "הנביבות שיש בטקסטים האלה (בעיקר בזרם הים-תיכוני), זה משפיע על המאזינים שלוקחים את זה כדוגמה ובאופן טבעי לומדים שזוהי הרמה", או כשהוא מתריע: "תוך כמה שנים, אם לא יתוקן המצב הזה, כל הרמה עלולה לקבל ירידה משמעותית" – הוא משתמש בחופש הביטוי שלו, נקודה. בזה זה נגמר.
מאידך-גיסא, אישיות המזדהה בפייסבוק בשם אפרים שמיר, זמר במקצועו ולשעבר חבר בלהקת כוורת, מביע דעה ("סטטוס") בחשבון הפייסבוק שלו (המופץ מיד לאלפי נמענים ומהם הלאה לאלפי נמענים אחרים) כשהוא מתבטא כאחד האדם: "ישבתי שעתיים על כסא אצל רופא השיניים והוא השמיע שעתיים את שלמה ארצי. הרופא קדח לי בפה וארצי חפר לי במוח. בחיים לא סבלתי ככה. מהרופא סבלתי פחות" – תגובות נזעמות של בן ארצי (בנו של...) מובאות כלשונן פעמיים (!) בעיתון. פעם אחת
כידיעה ופעם נוספת
כמאמר דעה. האייטם מושך עניין, יש בכתבה ערך מוסף. מהו אותו גורם המגביר את פעימות הלב? מה עושה את הכתבה לסיפור טוב? דינאמיקה. הציטוט כולל את האמירה המקורית בפייסבוק, התגובה, תגובת הנגד וכן הלאה.
נצעד הלאה ונקשה קושייה כזו: האם מחר יביא העיתון הנפוץ ביותר במדינה תגוביות (טוקבקים) לידיעה המדווחת על התבטאויותיו של מתי כספי בראיון שנתן לעיתונאי? בוודאי שלא. אמור מעתה, הפייסבוק מאפשר לעיתון המודפס נגישות לכל ההתבטאויות הקשורות לאמירה המקורית. ניתן לשלוף מרשת חברתית זו, או לצורך העניין מכל דיון וירטואלי אחר, בו-זמנית, הן את ה"סטטוס" (האמירה המקורית) והן את ההערות והתגובות, נכון לאותו רגע. הכתבה או המאמר בעיתון המודפס הופכים כך למאוזנים יותר וחשוב מכך – הקריאה מרתקת יותר. ה"סיפור" העיתונאי עוסק בצחצוח חרבות בין יוצרים מאותה הברנז'ה, ויש בו התחלה-אמצע-סוף שחוזרים על עצמם פעמים רבות. לעומת זאת, ביקורת כמו זו של מתי כספי כלפי "טקסטים של הזרם הים-תיכוני", היא אייטם עקר. ההשקעה באייטם כזה יורדת לטמיון בהשוואה לאייטם המביא לנו התרגשות ואווירה אותנטית של אינטראקציה, המשכיות, התפתחויות. מרחב עיתונאי המתמלא בדיווחים וציטוט התבטאויות חד-צדדיות נותר מיותם וסופו שהוא מת משעמום. ניצול המרחב הדיגיטלי כספק של מידע שמטבעו הוא אינטראקטיבי ונגיש מיידית, עשוי לשמש קרש הצלה.
