יהודים לאורך הדורות ניסו למצוא הד בפרשת השבוע למצבנו הלאומי. פרשת השבוע שלפנינו היא פרשת "וישלח", ובשִיבה של יעקב לכנען מתרחש מאבק קשה שבו נותר יעקב לבדו.
אנו קוראים פסוקים מסתוריים על מאבק במעבר היבוק בין יעקב לבין דמות מסתורית. חכמינו ראו בסיפורי התורה מעשה אבות סימן לבנים, ואנו חווים בימים אלה שוב את בדידותו של יעקב, של עם ישראל.
הפסוק אומר: "וייוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר" [בראשית ל"ב, 24]. מתברר שהאפלה מקיפה אותנו גם עכשיו, שהמאבק מתרחש שוב. אנו עומדים במאבק קשה על הלגיטימיות של מדינת ישראל בתוך מדינות העולם ובתוך משפחת העמים, ויש ערעור על זהותנו כעם.
העולם המערבי, שחש רגשות אשם עקב השוֹאה, נגמל מרגשותיו לאחר שהעם הבזוי שסבל גלות ורדיפות שיקם את עצמו וביסס את ריבונותו במולדתו. בריטניה, האמונה כמו המערב כולו על תרבות התנ"ך, היא זו שנתנה לנו את "הצהרת בלפור" (2 בנובמבר 1917) והיא זו שהובילה את חבר הלאומים להעניק לה מנדט, כדי להכשיר את הארץ להקמת מדינה יהודית, מתוך הכרה ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל". מתברר שהאמת אינה פחדנית, והדיפלומטים של אז לא חששו לנסח דברים אלה, בדייקנות כזו. חבר הלאומים הגדיר את המטרה בצורה ברורה: העם היהודי "מקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ".
לא היה תקדים לכך עד אז, שעם גולה חוזר למולדתו. היהודים יצרו תקדים זה פעם שנייה: פעם ראשונה בימי שיבת ציון (בית שני), בעקבות הצהרת כורש. ופעם שנייה התחולל הנס, בעקבות הצהרת בלפור והמאבק של התנועה הציונית להקים מחדש את הבית הלאומי בארץ ישראל, נחלת אבות.
חבר הלאומים הכיר בזכויות הלאומיות של העם היהודי וכך גם האו"ם, בהחלטת החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947). הימים עתה ימי נובמבר המזכירים לנו גם את ההצהרה וגם את החלטת האו"ם.
ועתה, עם פתיחת המו"מ עם הפלשתינים, מתנהל מסע תקשורתי חסר-תקדים, ואנו במצב של "וייוותר יעקב לבדו". הלגיטימיות שלנו מוטלת בספק בשנים האחרונות, זכות ההגנה העצמית שלנו מוטלת בספק, וגם זכותנו להגדרה עצמית כמדינה יהודית.
המאבק יימשך עד עלות השחר, ויעקב ימשיך להיאבק להכיר בו כ"ישראל", כמדינת לאום. בסופו של המאבק התנ"כי, נותר יעקב צולע על ירכו, אך מנצח במאבק. והוא כופה על יריבו לברכו. הברכה היא: ההכרה בו כ"ישראל". מאז שיבתנו, איננו חזקים בחומר ובכוח, כמו המדינות המקיפות אותנו המתחמשות ללא הרף וגם מתגרענות. אך עודנו מאמינים שניצחנו בכל המאבקים גם בכוחה של הרוח, ואל נשכח את נבואתו של זכריה (מומלץ לעיין בפרק ד', 6, למי שאינו מכיר).
כמו בימי קדם, גם הפעם המאבק יימשך עד שיעלה אור היום, ואנו לא נרפה עד שייקבע בבירור: "לא יעקב ייאמר עוד שמך, כי אם ישראל" [בראשית ל"ב, 28], ממש כמו בתנ"ך. ניאבק על הגדרת זהותנו, על מעמדנו כעם יהודי, כעם ייחודי במשפחת העמים.
