פרופ' שטרנהל טען באחד ממאמריו שבכל העולם השמאל דומיננטי באקדמיה, והוא בוודאי נאמן בעדותו על המתרחש שם. בתחומי התרבות והאמנות זו עובדה – "השמאל" (ולא אכנס להגדרת המושג) הוא דומיננטי באמנות ובתרבות הישראלית, וכמובן בקולנוע ובספרות. גם נוכחותו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית עולה עשרות מונים על נוכחותו בציבור.
יש מי שיראו בשליטה זו ביטוי לעליונות תרבותית ואינטלקטואלית, ויש שיאמרו שבתחומי האמנות והספרות והתקשורת שולטים חוקי העדר, כמו בכל מקום אחר, ואת ההסבר לעובדה שרבים מאוד מאמני ישראל נוטים לשמאל יש לחפש במבנה הכלכלי והחברתי בתוכו הם פועלים - כלומר, להעביר את הנושא למחקר סוציולוגי מעמיק. מאחר שכידוע גם החוגים לסוציולוגיה נשלטים על-ידי השמאל הישועה לא תבוא משם.
מה יכול איש ימין לעשות מול העובדה שהיצירה התרבותית והתקשורתית שוללת לחלוטין את השקפותיו הבסיסיות, או אינה משקפת אותן? כיצד הוא יכול לתרגם את המציאות הקובעת כי במבחן הדמוקרטי רובו של הציבור אינו מאמץ את השקפות השמאל לכך שהיצירה התקשורתית והאמנותית תשקף השקפות וערכים אלו? התשובה הפשוטה היא, שהוא כנראה לא יכול ולו היה יכול, התמונה הייתה שונה.
נחמה פורתא - במהלך הוויכוח סביב החרמת היכל התרבות באריאל נמצאה נקודת התורפה האמיתית של אמני השמאל והיא - המימון הציבורי. די באיום קלוש להסירו וכבר מתארגנת לה עצומת מחאה נרגשת המספרת לנו כי "מימון התרבות הוא אחד ממאפייניה של מדינה דמוקרטית, לא כלי לאיום והשתקת אזרחים. רבות אמורה בין היתר לשקף את המציאות בה אנו חיים על כל בעיותיה ולא לשמש שופר תעמולה".
מי שניסח את העצומה הזאת סובל מבורות היסטורית מוחלטת. ראשית - עובדה ידועה - משטרים טוטאליטריים עסקו במימון תרבות הרבה יותר מאשר משטרים דמוקרטיים. שנית – אם תרבות אמורה לשקף את המציאות בה אנו חיים, רובה של היצירה התרבותית בישראל היה משקף ערכים אחרים, דהיינו, את ערכי הרוב, וכמובן שחרמות על ציבור מסוים אינן תרומה של האמנות לשיקוף המציאות.
לא אעסוק כעת בשאלה הנכבדה עד כמה היצירה המקורית בישראל משקפת מעבר למציאות הסוציו-אקונומית שלה, וגם לא בשאלה עד כמה היא אמורה לשקף מציאות שונה. הטלת משימה של שיקוף המציאות, משמעה גיוס האמנות - ואני נגד אמנות מגויסת. אמנות, גם להשקפתי, אינה צריכה להיות שופר תעמולתי, אלא שמי שמעוניין בעצמאות מוטב שיפתח גם עצמאות כלכלית.
למי שניסח את העצומה הזאת היה נוח להסתיר שהאיום בהפסקת המימון לא נבע עקב רצון להגביל את חופש היצירה של האמנים, ואפילו לא מתוך רצון למנוע מעוד כמה סרטים ישראלים עוינים לתפוס מקום של כבוד בפסטיבלים שונים. האיום בשלילת מימון, מקורו בכך שהאמנים ואנשי התרבות רוצים לנקוט כלפי ציבור מסוים במהלך של דה-לגיטימציה מוסרית, על-ידי ניצול מעמדם הציבורי כאמנים, מעמד שנרכש בין היתר במימון ציבורי.
איש אינו חושש שהיכל התרבות באריאל ייוותר שומם ואף אין איש סבור שקיומם, או אי-קיומם, של מופעים בהיכל הוא הבעיה. ניתן בוודאות להניח שהתיאטראות לא ישתפו פעולה עם החרם מאחר שהוא בלתי חוקי. המתנחלים אינם נאבקים בסגר תרבותי שלא ניתן להטיל עליהם, אלא עליהם להתמודד מול מערכה תקשורתית ותרבותית מאורגנת ומגויסת, שנועדה לשלול מהם את הלגיטימציה ולהוקיעם כציבור עבריין של גוזלי אדמות וכובשים. מול מערכה זו, המאורגנת על-ידי נתמכי הקופה הציבורית, קיימת כל ההצדקה המוסרית להתגונן ולנקוט בצעדי נגד.
אנא אל תבלבלו לנו את המוח עם מליצות על דמוקרטיה ו
חופש הביטוי. איש לא חלק על זכותם של האמנים להתנגד למפעל ההתנחלויות, למחות נגדו, לפעול בכל דרך פוליטית על-מנת להביא לנסיגת ישראל מהשטחים הכבושים ובכלל, לפעול למען המטרות הפוליטיות בכל דרך מקובלת. איש גם לא חלק על זכותם של מחזאי השמאל להציג אפילו באריאל מחזות שימחו על "זוועות הכיבוש".
מאידך-גיסא, לא קיים שום עיקרון דמוקרטי המחייב סבסוד התרבות והאמנות, ומי שכורך דמוקרטיה עם סבסוד כזה הוא שקרן. סבסוד האמנות נובע מהעובדה שחלק ממנה אינו יכול לממן את עצמו ובמיוחד החלק הפונה לקהל האליטיסטי, שאכן נטייתו שמאלה היא מובהקת הרבה יותר מאשר נטיית כלל הציבור. האליטה החברתית המבוססת מטילה על החברה הישראלית את מס סבסוד האמנות, שהוא מס רגרסיבי הפועל לטובת השכבות המבוססות וזאת על-פי כל מבחן חברתי מקובל.
למרבה החסד, החרם נגד היכל התרבות באריאל פתח לנו חלון הזדמנויות לברר עד כמה באמת עלינו לממן יצירה תרבותית של מיעוט חברתי ופוליטי, מבוסס כלכלית, המנצל קרנות ציבוריות על-מנת ליצור יצירות הנתפשות כעוינות על-ידי רובו המכריע של הציבור בישראל. האם באמת חייבים אנו, משלמי המיסים, לשאת בנטל כזה? האם לא מוטב להותיר את מימון התרבות והיצירה לקרנות אנטי-ישראליות שמתמחות בכך כמו קרן פורד, הקרן החדשה וקרנות האיחוד האירופי?
האמנים המפוחדים רשאים להירגע. אף אחד אינו מתכוון להתנכל להם באופן אישי, אולם אם מי מהם ינסה לאלץ גוף ממוסד להפלות חלק מציבור ביחס ליצירות האמנות שהוא יצר - כמו שעושה המחזאי שמואל הספרי (הטוען שהתיאטרון הקאמרי התחייב לפניו שלא להציג "בחו"ל" ללא הסכמתו), התגובה היחידה הבאה בחשבון היא דרישה
לאותו גוף - לא לאמן - שלא להתקשר עם האמן בהסכם מפלה ואם יעשה כן, אזי תישלל ממנו כל תמיכה ציבורית. משמעות הדברים היא שהספרי יצטרך להתקשר בעתיד עם תיאטרון בלתי מסובסד, אבל זה מחיר קטן לשלם תמורת הזכות להחרים את ציבור המתנחלים ולזכות במחיאות-כפיים סוערות במועדון צוותא.
