שאלה ראשונה: מה טווח הנסיעה של המכונית? אנחנו לא מתכוונים לטווח המקסימלי. אותנו מעניין הטווח המינימלי - בנסיעה עם מזגן עובד ביום חמסין, בעלייה לירושלים עם פקקים, על מצבר ישן. מהנתון הזה כדאי להוריד רזרבה נכבדה (להזכירכם על הרזרבה של מיכל דלק אפשר לנסוע כ-70 ק"מ), משום שלא היינו רוצים להיתקע בלי חשמל באמצע הדרך. עם מכונית רגילה עוד אפשר לשלוח מישהו בטרמפים להביא קצת בנזין בבקבוק קולה מרוקן. אבל איך אפשר להביא חשמל? ולא, ממש לא נראית לנו האפשרות שהמחשב יכבה לנו את המזגן כשהוא יחליט לחסוך בחשמל.
באותו עניין, ניתן לשאול את
השאלה השנייה: כל כמה קילומטרים תמוקם תחנת החלפת מצברים בכביש הערבה, למשל? כמה פעמים במהלך נסיעה מתל אביב לאילת ניאלץ להשתמש בה?
שאלה שלישית: מאחר שבישראל עתידות להיות חסרות תחנות כוח לייצור החשמל שנחוץ גם כך, כיצד תיוצר תוספת החשמל הנחוצה לטעינת המכוניות החשמליות? נציגי 'בטר פלייס' עשויים לומר לכם שטעינת המכונית תיעשה רק בלילה, ולכן תנצל את עודף התפוקה הבלתי מנוצל של תחנות הכוח. מי שמכיר את הישראלים, יודע שאין להנחה זו על מה להתבסס. רוב הישראלים יטענו את המכוניות שלהם בשעות היום - במקום העבודה ועל חשבונו. או מה יקרה כאשר בשל סטייה סטטיסטית באזור מסוים יסתיים מלאי הסוללות הטעונות במשך היום?
ושוב באותו עניין, תבוא
השאלה הרביעית: אם את החשמל לטעינה בסופו של דבר מייצרים מנפט, מפחם ומגז, איך יכולה המכונית החשמלית להיות יותר אקולוגית? מאין תבוא הפחתת
הפליטה של גזי החממה?
ואם אנו עוסקים בעניינים אקולוגיים, כדאי כבר לשאול את
השאלה החמישית: המצברים שמשמשים את המכוניות, מאחר שהם לא יפורקו עד הסוף וייטענו לפחות פעם ביום, ולא ישתמשו בהם עד שהם יהיו גמורים לגמרי (אף אחד לא ירצה להשתמש במצבר שגם בטעינה מלאה יספיק רק לחצי או פחות מזמן הנסיעה), אחת לכמה זמן יצטרכו להחליף אותם בחדשים? מיד נבין איך זה קשור לאקולוגיה.
כעת התבוננו בכמות ובגודל המצברים בבטן המכונית, אתם יכולים לברר בשאלת ביניים מה משקלם, כמו גם לוודא שנושא הבטיחות שלהם, למשל, מפני התפוצצות בעת נסיעה בהרי הנגב ביום חמסין, מניחה את דעתם. וכעת לשאול את
השאלה השישית: כיצד תסולק הפסולת הרעילה הזו, בכל פעם שחיי המצבר יגיעו לסיומם?
ואיך אפשר בלי
השאלה הכלכלית: כמה זה יעלה לנו? לא רק המכונית, אלא בעיקר החלפת המצברים בכל פעם, ומי יתקע לידנו כף, שמחיר זה לא יאמיר פלאים לאחר שכבר נקבל את ההחלטה לעבור למכונית חשמלית, ולא תהיה לנו ברירה אחרת? כי זאת חשוב לדעת - לא תהיה ברירה אחרת! מי שיקנה מכונית של 'בטר פלייס' יוכל להחליף מצברים רק בבטר פלייס, ולטעון את הסוללות רק במתקן של בטר פלייס. כלומר - הם יהיו מונופול יותר חזק אפילו מחברת החשמל. האמת, שאת הבעיה הזו המדינה הייתה יכולה לפתור די בקלות, אם הייתה דורשת
סטנדרטיזציה בממשקי הטעינה וההחלפה של מצברי המכוניות המיובאות לארץ. אבל מכונת יחסי הציבור האדירה של משקיעי 'בטר פלייס' עלולה לדרוס כל מי שיעלה פקפוק על דרכה.
אבל אולי הנקודה הכלכלית הקריטית ביותר צריכה להיענות ב
שאלתנו הלפני האחרונה: לאחר שיושקע הון עתק בהקמת תשתית הולכת-חשמל לכל נקודות הטעינה, ולכל תחנות החלפת המצברים, מי יממן את פינוי התחנות הללו שיעמדו כפילים לבנים בצידי הדרכים? במיוחד כשהן תתאמנה רק למכוניות של 'בטר פלייס', בעוד שעבור
מכוניות חשמליות אחרות הן תהיינה מיותרות לחלוטין. למשל המכוניות החשמליות של
הדור הבא שדגמיהן כבר הוצגו. או עבור פתרונות הרבה יותר אקולוגיים, כמו רכב שמונע במימן, או לצורך מדינת ישראל - בגז טבעי שעתיד להיות לנו בשפע.
ו
שאלה אחרונה: איך באמת צריך לבטא את שם החברה, אולי בעצם הדרך הנכונה לבטא את שם החברה צריך להיות 'בטר פְלִייס' (Better fleas - עדיף פרעושים).
