תראו את המצב האבסורדי שבו נמצא
בנימין נתניהו. אם הוא יתנגד להצעה של
ברק אובמה, אז יטענו מתנגדיו ומתחריו משמאל, שהוא מתגרה בבעל בריתנו הגדול והחזק ביותר ומביא נזק בלתי הפיך על ישראל, לנוכח המצב בזירה. אם הוא יסכים מיד, הוא ייחשב כחלש, לחוץ, מתכופף, מתרוצץ, לא אמין, לא מנהיג. אם הוא דוחה ההצעה לעיון ולהתייעצות, הוא שוב חמקן, מזגזג, מפקיר את ביטחון ישראל.
אם הוא מוציא הבטחה מממשל אובמה לחבילת הבטחות ביטחוניות, מרחיקות-לכת, תמורת "הקפאה נוספת", לא משמעותית מבחינת הזמן המעשי בשטח - הוא מעורר את זעמם של חבריו מימין, כולל כמה ח"כים כמו דנון וחוטובלי, שתופסים כותרות לזמן מוגבל. הח"כית חוטובלי - השומרת "נגיעה" - טוענת בלהט, שאסור לגעת בחבילה האמריקנית עד לחתונה, לאמור: עד שלא תסכים לכל דרישותינו ותנאי אירוסינו, כלומר: עם עמדת הימין הקיצוני.
המסקנה המתבקשת מכל העמדות בעד ונגד - ללכת על ההצעה של אובמה בקטן, בצנעה, כאילו בהכרח, ולהרוויח בגדול חבילת הטבות לשנים החיוניות ביותר לביטחון ישראל וקיומה. יתרה מכך - ההסכמה הישראלית מעבירה את הלחץ למגרש הפלשתיני וזה של ארה"ב, מבלי שישראל תינזק כמעט באופן מעשי. אז נכון שיהיו תושבים וזוגות צעירים שיינזקו זמנית מדחיית הבנייה וקבלת הדירות שלהם, אך במסגרת הלאומית הרחבה הנזק כדאי ויש מקום לפצות את אלה שייפגעו מהדחייה.
ולמה כל העסק כל-כך חיוני וחשוב לישראל? כי ניתן לומר מראש ובוודאות כמעט גמורה, שהסכם ששני הצדדים יסכימו עליו, לא יוצא מהחתונה הזאת. כך שישראל יוצאת מרווחת מעשית ותדמיתית בעיני עצמה, ארה"ב והעולם הצבוע האירופי והערבי שמסביב.
להערכתי, אין כל סיכוי שבמשך שנה יגיעו הצדדים להסכם או לפריצת דרך, שהרי עקרונית יש התנגשות אינטרסים מהותית בין הצדדים - שלא נראה שבדור הזה תביא לפתרונה.
הילרי קלינטון לוחצת להתחיל את השיחות על גבולות קבע - שזה רעיון לא רע. הבעיה שהפלשתינים רואים את גבול הקבע, בשלב זה, כגבולות 67' ואילו ישראל וממשלת ימין בראשות נתניהו, לא יוכלו לקבל זאת לעולם. יתרה מכך - אף
ממשלה עד הלום לא הסכימה לגבולות 67' מטעמים ביטחוניים מובהקים ואילו קומץ אנשי מרצ (6 מנדטים בקושי) בתקופת הזוהר שלהם, בתוספת הקולות של הח"כים הערביים, לא יוכלו להעביר את ההסכם, אם לא יהיו שינויים משמעותיים בגבול 67', שנראה לי שמת מזמן.
קשה לי להשתחרר מהניסיון שנעשה על-ידי ממשלת ברק וממשלת אולמרט, תוך שיחות מרתוניות של
ציפי לבני משך שלוש וחצי שנים, בניסיון להגיע להסכם - ואפילו לטיוטא ראשונה לא הגיעו. הגיע הזמן להבין כי המנהיגות הפלשתינית הנוכחית, בראשות אבו-מאזן, אין לה יכולת או בסיס אלקטורלי להגיע להסכם עם ישראל. המקסימום - אולי, אולי - להסדר ביניים מבלי לפתור את בעיית ירושלים, שיבת הפליטים, בקעת הירדן, הגושים הגדולים, כלומר: מעין "הודנא" פוליטית מבוקרת בפיקוח ארה"ב.
בשנות ה-60, החבילות מאמריקה היו מצרך מבוקש וחגיגי בציבור, במיוחד בתקופת ה"צנע" באוכל ובביגוד. משך השנים, המושג "החבילה מאמריקה" או החבילה של הדוד מאמריקה - הפך לאמירה שיש בה מעין תרומה לאח הצעיר, הפליט מהשואה שהחליט להקים מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל. ומאז, באמת, ה"חבילות" זורמות ומחזקות את ביטחון ישראל ולכן צריך לשמור על האיפוק, שימשיך לזרום כמקודם.
מבחינת הח"כים בליכוד, המתנגדים לביבי ולהקפאה, הדבר מבטא אפשרות לעקוץ ולהפגין "לאומנות" לארץ ישראל השלמה, על-פי חזון שתי גדות לירדן. המציאות, בלי חזון - שונה, מסובכת, קשורה במעמד המדינה בעולם ובפוליטיקה של ארה"ב ואירופה. אי לכך, הצעתי למורדי הליכוד: תתרכזו ב"הקפאת ביציות", שזה יעיל יותר מבחינה דמוגרפית, ותנו יד להקפאה הנוספת שרק מחזקת את ביבי וישראל מבלי לגרוע ולפגוע בביטחון ישראל, בתדמיתה ובשאיפותיה באזור.
