הקפאת הבנייה ביהודה ובשומרון ובוודאי בירושלים, זכתה למעמדות קיצוניים ורחוקים זה מזה. מחד-גיסא זהו מעמד של מהלך שולי וחסר חשיבות משום שהשאלה הקשה שתבוא בעקבותיו מייתרת את נחיצותו, ומאידך-גיסא, זהו מעמד של מעוז מבוצר ובו לוחמים ללא חת המשליכים נפשם מנגד לבל ייפול חלילה וחס ורחמנא לצלן. פעם כשדיברו על הסדר כזה או אחר, דיברו על דור או שניים, ביום בהיר דיברו כבר על עשור, עברו לחמש שנים, לשלוש, לשנה, ועכשיו כבר "שלושה חודשים". בקצב הזה נגיע ל"שלוש שעות" אם לא ל"שלוש דקות".
בכלל, הטלפון השבור בשורה ארוכּה של חסרי חוליות מברק חוסיין ועד לאחרון נערי הגבעות, היה לזרא! יש להבהיר בשפה פשוטה, בכתב, בצליל ובתמונה שהשלטון במדינת-ישראל נמצא כולו בוושינגטון. כל הוואזירים שלנו עם הסריסים והפחות והחרטומים והאחשדרפנים, אינם אלא נתינים של השלטון הנכון, ואנחנו עבדיהם. תיאטרון הממשל בישראל מעלה מסכים ומוריד על כישלון אחר כישלון, ובכל זאת התיאטרון חי ובועט בעצמו. הנהלות מתחלפות, מעלים הצגות מן האוב, מביאים עוד במאי גאון, תופרים תלבושות, בונים תפאורות, תאורה, הגברה, נצנצים, פרימיירות חגיגיות... תיאטרון!
בעל "תיאטרון ישראל" גר כאמור בוושינגטון ונמאס לו. ראשית, זה עולה לו המון כסף ושנית, זה גורם לכאבי ראש בלתי פוסקים. אין רגע דל. מוכרחים לצמצם את הנזק, לעבור למשהו קומפקטי שיספק את הצרכים המינימליים, להכניס סדר בבלגן ולהעלות את התיאטרון הזה על פסים הגיוניים ומעשיים. הבעיה העיקרית היא העובדה שיש לבעל התיאטרון הזה, עוד תיאטרון. "תיאטרון פלשתינה". הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות הוא ביטול אחד מהם, אבל לעת עתה, בזמנים ובנסיבות האלה, הדבר אינו אפשרי. צריך לקיים את שניהם ולהתייחס אל כל תיאטרון כפי שהוא.
לפיכך ובלי כל ברירה אחרת, גודל התמיכה ייקבע לפי כמות הקהל ולתיאטרון פלשתינה יש הרבה יותר קהל. על אוכלוסיה כבירה כזו לא מוותרים בגלל שטות זניחה כמו הרפרטואר שלהם. אין השעה כשרה לוויכוח על תכנים, משום שהיגיון ערבי אינו מתבטל בפני היגיון מערבי ואין סוף לדבר! כל הפתחים אטומים. וכך, על-אף הנטייה האמנותית המערבית, הבחירה בתיאטרון פלשתינה עונה על ההגדרה של עסקה מתקבלת וראויה, ומתוך כך, הגבלת תיאטרון ישראל מחוייבת המציאות. מה פה לא מובן? אלה הנתונים והם לבדם מחלצים את המסקנה הנתבעת במפגיע.
עִם מדינת-ישראל אפשר לשאת ולתת. השפה נהירה לצדדים. הפירוש של מונחים כמו כסף, נשק, וֶטוֹ, הגנה - מובנים בדיוק כמו סתום ת'פה ותעשה מה שאומרים לך, אידיוט! אצל הערבים זה לא יעבוד בשום פנים, הם ייעלבו ולא ימחלו על כבודם. על ציוּת בוודאי שאין מה לדבר. היהודים הרבה יותר חכמים, הם הרי בורחים מפני הכבוד, כי מהו ערך הכבוד לעומת ערך החיים? מה תעשה עם הכבוד אם אינך בין החיים? זהו היגיון מערבי צרוף שיכול להוות בסיס לכל דיאלוג.
הבעיה הגדולה עם בעל-הבית בוושינגטון היא שהיחס כאן לערכים של חיים וכבוד - אחר! כאן אין כל ערך לחיים בלי כבוד. הכבוד בחלק זה של העולם הוא מעל לכל! כן, בעיקר מעל החיים! מי שלא נלחם על כבודו יילחם על חייו ומי שנלחם על כבודו - מה הם חייו לעומתו?