המערכת הפוליטית רוגשת סביב שאלת המשך הקפאת הבנייה ביהודה ובשומרון על-פי דרישת הנשיא האמריקני. בפועל, הרי מאז הוקמה הממשלה הנוכחית לא באמת בונים שם, אבל זה לא היה רשמי, זה היה רק יישום האג'נדה של "סר" הביטחון. כעת עומדים להכריע בשאלת המשך ההקפאה הרשמית לשלושה חודשים נוספים לאחר שלא מכבר הסתיימו עשרת החודשים שבהם הוקפאה הבנייה באופן רשמי. אותם עשרת חודשי הקפאה שעליהם החליטה הממשלה בלחצו של אותו נשיא אמריקני, הסתיימו בלא כל תוצאה שניתן להצביע עליה כהישג מדיני. כי לכאורה, הרעיון המקורי היה הקפאת הבנייה באזורים שהפלשתינים טוענים לבעלות עליהם כדי ליצור עבורם אווירה נוחה לניהול מו"מ עימנו, שלא יוכלו לטעון שאין על מה לדון כי כבר לא נשאר מה לתת להם. אז הייתה הקפאה ולא היה מו"מ וכעת מבקשים להאריך את ההקפאה כדי שיהיה מו"מ.
אנשים חכמים אמרו כבר שהתכונה הבולטת ביותר אצל מנהיגים לאורך הדורות היא אטימות-מוחין. לא בלשון הזאת בדיוק, אבל לעניות דעתי זה מה שהניע וממשיך להניע את מצעד האיוולת המפורסם של המנהיגים; בראשם מקנן רעיון שהביאו איתם מהבית או ממקום אחר כלשהו, הם בטוחים שעם הרעיון הזה ישנו את העולם, או לפחות יזכו לכמה שורות חיוביות בדפי ההיסטוריה, והם הולכים על זה, חותרים בכל הכוח ליישם את רעיונם המקורי. וגם כאשר המציאות טופחת על פניהם שוב ושוב בקריאה להתפכח מההזיות המסכנות את שלום ארצם ואת שלום העולם - הם בשלהם, הרעיון שלהם נכון, הוא הפתרון היחיד שיש וכולם עוד יודו בכך, אחרי שילמדו ויבינו שאין ברירה אחרת. וכאשר הכל נגמר בחורבן סופי ומוחלט, הם ממלמלים כמה מילים שמשמעותן היא: בסך-הכל היו לנו כוונות טובות, באמת, חבל שזה לא הצליח.
בשורה התחתונה, הוויכוח הוא בשאלה למי שייכת הארץ הזאת. הוויכוח הזה אינו חדש, הוא מתנהל מאז ימי אברהם, אבינו הראשון, וכעת הוא עומד על סף הכרעה סופית, כפי שאולי נצליח להראות בהמשך. לא ננסה להביא כאן סקירה היסטורית מקיפה להוכחת דברנו, כי אין זו תכליתה של רשימה זו וגם המצע קצר מדי לסקירה כזאת. אז כדרכנו, נתבונן בפרשת השבוע בניסיון למצוא בה את התשובה לשאלה הנ"ל, השאלה למי שייכת הארץ הזאת. השאלה הזאת מסתתרת מאחורי כל הקשיים המדיניים שאליהם נקלעת מדינת ישראל, כולל כמובן בוויכוח עם הנשיא האמריקני. ורק כדי למנוע מראש אי-הבנות שעלולות להתעורר בהמשך, נקדים ונאמר שיסודה של השאלה הזאת עצמה טמון בנו, ביורשים החוקיים של הארץ. כי אם לנו לא היו ספקות בדבר הבעלות שלנו על הארץ - לאיש בעולם לא היה צל צילו של ספק בדבר בעלותנו על הארץ.
בשורש ההיסטורי, לכאורה יש שלושה טוענים לבעלות על הארץ, ישמעאל, עשו ויעקב. הראשון הוא בנו של אברהם שהיה הראשון לקבל הבטחה אלוקית לבעלות נצחית על הארץ, ולכאורה יכולה להיות לבן הזה טענת ירושה על הבטחה זו. שני האחרונים הם בניו של יצחק, אחיו הצעיר של ישמעאל, וגם להם לכאורה יש טענת בעלות. על-פי דרכנו "לחיות עם הזמן" נתחיל בשני האחרונים, כי סיפור המפגש המחודש ביניהם הוא הפותח את פרשת השבוע שלנו. אחרי שיעקב נחלץ מאחיזתו של לבן הארמי ומגיע לארץ כנען, הוא מתכונן למפגש עם אחיו עשו [בראשית ל"ב]: [ד] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. לכאורה, היוזמה הזאת הייתה מיותרת לחלוטין ודיברנו על כך בעבר די באריכות. יעקב מלא חרדה מפני המפגש עם אחיו הטוען גם הוא לבעלות על הארץ. הוא אפילו לא שוקל לוותר לו ובינתיים מתכונן לכל התפתחות.
לענייננו, המפגש הזה בין האחים היריבים מסתיים בטוב, כלומר בהפרדת כוחות [שם ל"ג]: [טז] וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה. [יז] וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת; וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. לכאורה, כל עוד יצחק אביהם חי, האחים חייבים לחיות בשלום זה עם זה, וזו גם הייתה דעתו של עשו כזכור [שם כ"ז]: [מא] וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי. כרגע, בשעת המפגש עליו מסופר בפרשת השבוע שלנו, יצחק עדיין חי, אז אולי זו הסיבה שהמפגש הסתיים בטוב? אולי יותר מאוחר, לאחר הסתלקות יצחק, יעמוד עשו על זכותו לרשת את הארץ? [שם ל"ה] [כח] וַיִּהְיוּ, יְמֵי יִצְחָק--מְאַת שָׁנָה, וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. [כט] וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים; וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. מה יקרה עכשיו אחרי מות יצחק? האם תפרוץ מלחמה על הארץ בין שני בניו?
הארץ של יעקב ובניו התורה מספרת על מותו של יצחק ועל קבורתו בידי בניו ובאותה הזדמנות היא רומזת לנו כמו בדרך אגב כי עשו לא ויתר ליעקב על הבכורה: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. עשו טוען שהוא הבכור ועל כן הוא מוזכר לפני יעקב. על הבכורה הוא לא ויתר, אבל מה על ירושת הארץ, האם יטען לבעלות עליה? [שם ל"ו] [ו] וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. והנימוק מובא בפסוק הבא: [ז] כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו; וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם, לָשֵׂאת אֹתָם--מִפְּנֵי, מִקְנֵיהֶם. נו טוב, זה מובן, אבל מדוע לא עוזב יעקב, מדוע עשו הוא שעוזב את הארץ? לכאורה, הרבה יותר הגיוני שיעקב יעזוב, הוא היה בחרן עשרים שנה ושם צבר את רכושו הרב בעוד עשו נשאר בארץ כל הזמן, אז מדוע יעקב נשאר ועשו עוזב?
רש"י מביא מהמדרש פירוש האומר שעשו ידע מה שהובטח לסבו אברהם בברית בין הבתרים, שירושת הארץ מותנית בגלות קשה [פרשת לך לךָ]: כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. עשו לא רצה להיות חלק מזה והעדיף לעזוב את הארץ. ולכאורה, שואל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', עשו יוצא (לארץ אחרת) לגלות, כדי להיפטר מגזירת הגלות? אלא מכאן אנחנו למדים שעבורו זו לא הייתה גלות. הוא התביית שם די מהר ולא הייתה לו שום בעיה לחיות מחוץ לארץ ישראל. מה שאין כן יעקב ובניו, כל עוד אינם בארץ ישראל - הם חשים בגלות, בכל רגע נתון הם חווים וכואבים את הריחוק שלהם מארצם ומייחלים לשוב אליה. רש"י מביא נימוק נוסף לעזיבת עשו - מפני הבושה שמכר את בכורתו. בעוזבו את הארץ, נפטר משתי הצרות במהלך אחד.
אז עשו ויתר על הארץ במודע ולכאורה לא אמורות להיות לו עוד תביעות בעלות עליה. והוא אכן לא תובע בעלות כזאת, אלא שהוא לא ויתר על הבכורה וזה הבסיס לדרישת צאצאיו (הרעיוניים) להיות שותפים בניהול ענייני הארץ, לפחות בממד הרעיוני-רוחני. לעומת זאת, ישמעאל הודה בבכירותו של יצחק כפי שהראינו בעבר. לאחר מות אברהם כתוב: [ט] וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה: ישמעאל מקדים את יצחק כהודאה בבכירותו. אז מאיפה בא לצאצאיו של ישמעאל הרעיון שהם יהיו הבעלים על הארץ ששייכת ליצחק ואחריו ליעקב ובניו? מסתבר לומר שזו תוצאה של שילוב שתי תופעות; מצד אחד היעדר הביטחון המלא שלנו בדבר בעלותנו המוחלטת על הארץ ומצד שני הנטייה הטבעית של ישמעאל לחיות במצב בו יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ.
כעת המצב הוא שאנחנו ממשיכים לגמגם, לא מעזים להכריז "הארץ הזאת שלנו" נקודה. לא מעזים כי לא באמת מאמינים שהיא אכן שלנו. חושבים על ה"זכויות" של הצד השני ומוכנים, אפילו ששים לוותר על המגיע לנו על-פי כל דין, כדי לרצות את הצד השני. רפיסות זו שלנו, נקלטת היטב אצל הצד השני והוא מחריף ומקצין את דרישותיו. וגם אם בממשלה יש מי שמנסה לעמוד בנחישות על זכויותינו, הפלשתינים מנוסים מספיק כדי לסמוך על החלק הרופס שבתוך אותה ממשלה, שביחד עם אבירי זכויות הפלשתינים בתשקורת ובמערכת המשפט, יעשו בשבילם את העבודה. הניסיון שלהם איתנו הוא טוב מאוד בסך-הכל. הרי מאז ימי בגין כראש ממשלה, במוקדם או במאוחר הם מקבלים בדיוק את מה שרצו. הם מעולם לא ויתרו על דבר ולהפך, ככל שהלכנו לקראתם הם הגביהו את הרף של דרישותיהם.
כעת, לדעתם, הם נמצאים במצב הטוב ביותר מאז הכרזנו עליהם כעל עם, ובכלל לא בטוח שהם לא צודקים. כי כאשר באמריקה מכהן נשיא הניזון משילוב של שורשים מוסלמיים ונוצריים גם יחד, רק טבעי עבורו לעמוד בכל תוקף על "זכויותיהם" של אחיו הרעיוניים, אפילו אם הם אחיו רק למחצה ואפילו אם מדובר בזכויות שאין להן שום אחיזה במציאות, כפי שלמדים מפרשת השבוע כנ"ל. הצד הנוצרי שבו מבקש להנחיל לעולם כולו את ערכיו, בעוד הצד המוסלמי שבו מדרבן אותו לעשות כל מאמץ לרצות את צאצאיו הרעיוניים של ישמעאל. לעניות דעתי, רק על בסיס זה ניתן להבין את העובדה שהוא עומד בתוקף על זכותם להתמיד בדרכי אביהם, להיות פֶּרֶא אָדָם אשר יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ.
כאמור, הוויכוח הזה עומד על סף הכרעה סופית והסימנים לכך רבים. נסתפק בסימן אחד מובהק: זו פעם ראשונה בהיסטוריה שיהודים נלחמים כדי לתת את ירושלים לגויים, בדיוק בהתאם לנבואתו של זכריה [י"ד] בדבר הצפוי באחרית הימים. מכיוון שכך, ברור לנו שבדרך כזו או אחרת, בקרוב מאוד נזכה לגאולה האמיתית והשלמה, כהמשך הנבואה שם.