המוסר, החוק ומכתב ההחרמות

קיימות שתי פרשנויות למעמד החוקי של ישראל באיו"ש:

• 1. הפרשנות של שופט העליון שמעון אגרנט, פרופ' יוג'ין רוסטוב - יועצם המשפטי של הנשיאים קנדי וג'ונסון, הפרופ' למשפטים טליה איינהורן והפרופ' למשפטים אליאב שוחטמן; פרשנותם למצבה המשפטי של ישראל באיו"ש רואה בישראל כ"בעלת זכות עיקרית" לריבונות באיו"ש ולכן, שליטתה באיו"ש חוקית.

• 2. מנגד, קיימת פרשנות אחרת שרואה בישראל כמחזיקה בשטחים אלו "מכוח תפיסה לוחמתית" ואינה רשאית להחיל את ריבונותה על השטח שנכבש. פרשנות זו רואה בשטחי איו"ש כאילו חלה עליהם ריבונות פלשתינית "רדומה" שתתממש רק עם כינון מדינה פלשתינית עצמאית. ממשלות ישראל מאז 1967 מסתייגות מפרשנות זו.

ראוי להזכיר בהקשר זה שלושה דגשים חשובים:

• 1. נכונותה של ישראל בתום מלחמת ששת הימים לשאת ולתת על גורל השטחים כפי שציינתי לגבי אמירתו של דיין דלעיל.

• 2. הממשל הצבאי שהנהיגה מצרים ברצועת עזה עד למלחמת ששת הימים - וזאת מאחר שלא ראתה בעזה חלק משטחה וויתרה על עזה סופית בחוזה השלום שחתמה עם ישראל.

• 3. הכרזתו של המלך חוסיין בשנת 1988 על ניתוק ה"גדה המערבית" מממלכתו.

פעולות והצהרות אלו מעידות על מעמדם הקשה להגדרה משפטית, הייחודי והמיוחד של ה"שטחים". לסיכום: מעמדם המשפטי, האובייקטיבי, של שטחי איו"ש ועזה שנוי במחלוקת ואין זה ברור לאיזו מדינה יש זכות לריבונות עליהם. אני מדגיש כי התייחסתי לזכויות משפטיות בלבד ולא להיסטוריות ואידיאולוגיות, שלגביהן עמדתה של הציונות (אליה רובנו משתייכים ואיתה מזדהים) ברורה ונחרצת.

כל זמן שאין הסכמה על ההיבט החוקי, ההיבט המוסרי אינו רלוונטי, אלא אם כן השלטון מבצע פעילות לא מוסרית בהקשר לאוכלוסיה המקומית. כל פעולות הצבא והשיטור בקרב אוכלוסיה זו (מלבד חריגים המטופלים משפטית או משמעתית) - החל בחיפושים בבתים, ברכבים ובכליהם של התושבים, מחסומי הדרכים וכלה בגדר ההפרדה ופעולות סיכול - נובעות מהטרור שמופנה נגד תושבי ישראל מגורמי פח"ע המוטמעים באוכלוסיה זו. הטרור סיכל את כוונת ממשלות ישראל לשלב את התושבים הפלשתינים במשק-העבודה הישראלי וייצר את המציאות הביטחונית ששרויה בשטח. אין בפעולות אלו של מערכת הביטחון כל שיקול אחר, מלבד סיכול הטרור. השאלות שמלבני המוסר צריכים לשאול הן רבות. במה שונה ההיבט המוסרי של השליטה הירדנית בשטחים לעומת זו הישראלית? למי יש זכויות על השטח באיו"ש, לאמירות שהוקמה ב-1921 בשטח שבחלקו המזרחי של הירדן - אמירות שהפכה ל"ממלכה האשמית של עבר הירדן" וכבשה גם את חלקו המערבי, החלק שהיה מיועד על-פי החלטת ועידת קהיר והצהרת בלפור "לשמש חלק מהבית הלאומי לעם היהודי"? האם מדובר באקט מוסרי? והאם הכיבוש החוזר של שטחים אלו ב-1967 על-ידי ישראל הוא תיקון של עוולה משפטית והיסטורית, ולכן גם מוסרית? או שאולי המוסר שגורמי השמאל מרבים לנופף בו, אינו רלוונטי לדינאמיקה המדינית והצבאית במזרח התיכון, כפי שאינו רלוונטי לזו של אירופה שבותרה, טרונספרה, נכבשה ושוחררה עד שהתייצבה לגבולות המוכרים היום? אני מציע שנניח לכל המושגים האנכרוניסטיים ונתרכז במהותה של המציאות העכשווית.

מחנה השמאל בכללותו אימץ את הפרשנות המשפטית הרואה את שליטת ישראל באיו"ש ככיבוש, ולכן הימצאותנו שם אינה חוקית ואינה מוסרית. זרמים רדיקאליים בשמאל מזדהים לחלוטין עם העמדה הערבית, הרואה את ישראל כ"ישות" זרה וכובשת לא רק בשטחים, אלא בכל ארץ ישראל. הצד הערבי של עמדה זו מוזן מתפישות דתיות של האיסלאם הקיצוני, והמניעים של הצד היהודי שתומכים בעמדה זאת גזורים מאידיאולוגיה המובנת רק להם. הרוב הפרגמאטי מכל הצדדים גיבש הכרה שיש להגיע למתווה מוסכם של חלוקת השליטה בארץ. על בסיס הכרה זו נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן, הוקמה הרשות הפלשתינית, חולקו אזורי שליטה בינם לבין ישראל ומתקיימות שיחות שלום (המתנהלות בעצלתיים ולא אכנס לסיבות ולהערכות לאופן התנהלותן של שיחות אלו). בכל מקרה ובכל הסדר עתידי ייכללו אריאל ויישובים נוספים באיו"ש בשטחה ובריבונותה של מדינת ישראל. משום מה, השמאל הישראלי על מרכיביו השונים דוחף את ישראל לוויתורים ולהצהרת כוונות עוד לפני שהמשא-ומתן הסתיים ובעצם נמצא בשלביו הראשונים. זו גישה תמוהה בלשון המעטה ועל-רקע זה צריך גם לראות את נושא כתב החרמות של אנשי הרוח שמצוי כעת בכותרות. זהו אקט מיותר ומזיק לאינטרס הישראלי ואין תימה שמתפרש כתמיכה בצד שכנגד. בעניין זה, הייתי מצפה מהחותמים שינתבו את האנרגיה המהפכנית שלהם המכוונת נגד מדיניותה של מדינת ישראל לתיקון הקלקולים במדינה הווירטואלית שהקימו במתחם העיר תל אביב, ובמקום להחרים את היכל התרבות של אריאל, יעתיקו את החרם להיכל התרבות של מדינתם זו. קשה להבין איך הם חיים בשלום עם הליך ההזניה של המוסד התל אביבי ועוסקים בג'יהאד נגד האריאלים. הגינדיזציה הפרוורטית, הכוהנים הפאגאניים שוברי הביצים ולוחשי הלחשים, הפכו את היכל התרבות בתל אביב, שעליו הייתה גאוות כולנו, ל"בית כבוד" השוכן בחצרם הקדמית של הצדקנים, המוסרניים והפלצנים.

המעמד החוקי של מרחב שליטת מדינת ישראל התהווה בחמישה צמתים עיקריים. הצומת הראשון – המנדט שקיבלה בריטניה על ארץ ישראל, שמשמעותו אפוטרופסות זמנית עד להקמת מדינה יהודית. בתחילת המאה העשרים נחלק המזרח התיכון בין ישויות שהפכו למדינות או "ממלכות" על-ידי מעצמות ההסכמה – בריטניה, האימפריה העותמאנית, איטליה, יפן וצרפת. כך נוצרו לבנון, סוריה, עירק והממלכה האשמית בירדן. ארץ ישראל נותרה תחת מנדט בריטי ובשליטתה. בריטניה קיבלה את המנדט על ארץ ישראל מתוקף הסכמים שנחתמו בתום מלחמת העולם הראשונה בין המנצחים למובסים. בבסיס המנדט נקבע כי אותה ישות מנדטורית תיקרא פלשתינה, הצהרת בלפור תאומץ כלשונה, "אשר תוכר מעתה ואילך כביתו הלאומי של העם היהודי" (בהתאמה להצהרת בלפור) - וזאת תוך הבטחה לשמירת "הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ ישראל, בלי הפליה בן גזע לגזע ובין דת לדת" (סעיף 2 בכתב המנדט). הצהרת בלפור, אפוא, שניתנה ב-2.11.1917, שעיקרה מתן בית-לאומי ליהודים בארץ ישראל, היוותה את בסיסו של המנדט הבריטי ולפיכך משמעותו של המנדט שארץ ישראל מיועדת למדינה יהודית, ועל מחזיק המנדט להנחות ולחנוך את הנהגת היהודים לקראת עצמאותם, וכן לנקוט בכל הצעדים הנדרשים – הכלכליים והפוליטיים - להגשמת הייעוד הזה. הצהרת בלפור, אם כך, הפכה מהמלצה למסמך מחייב במשפט הבינלאומי. הבריטים ניסו לתמרן בין המטלה שנקבעה עבורם לבין המציאות הלאומנית בשטח. תמרון שהוליד את "הספר הלבן", שהמיר את יעד המנדט ממדינה יהודית ל"מרכז תרבותי או רוחני של העם היהודי" - והמרה זו היוותה את הצומת השני. כשהוכרזה מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 והסתיים המנדט הבריטי, עברו סמכויות השלטון ישירות ובאופן חוקי מהאפוטרופוס לממשלת ישראל. כך, הקמתה של מדינת ישראל היוותה את הצומת השלישי. מלחמת העצמאות יצרה מצב חדש בשטח, שעוגן בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס; על-פי הסכמים אלו, הפך קו הפסקת האש לגבול זמני-דה פקטו וסיפח לממלכת ירדן חלקים מה"גדה המערבית" ומזרח ירושלים. מלחמת ששת הימים היוותה את הצומת הרביעי ובסיומה חנו כוחות צה"ל לאורך נהר הירדן. כנשאל שר הביטחון דאז, משה דיין, "מה הלאה?" השיב: "אני מחכה לטלפון מהמלך חוסיין". לאמירה זו יוחסו כל תכונות השחצנות וקוצר הראות שבהן הואשם דיין (ולפעמים בצדק), למרות שבראייה היסטורית קיפלה בתוכה האמירה את ההפך הגמור. המסר שדיין העביר היה פרגמאטי, ישיר וגם היווה הצהרת כוונות. מה שבעצם אמר דיין בסגנונו החיילי-לקוני היה: נגמרה המלחמה וכעת נשב ונדבר, ויש על מה לדבר. המלך חוסיין, שעוד לא התאושש מהמהלומה שבעוונותיו נחתה עליו, דחה את הפנייה על הסף ומכאן החלה הדינאמיקה של ההתיישבות ביהודה ובשומרון. הסכמי אוסלו שקרסו, היוו את הצומת החמישי להתגבשות מעמדם החוקי של השטחים, בכך שישראל הסכימה להקמת ה"רשות הפלשתינית" (ובכך לראשונה בהיסטוריה לאפשר לפלשתינים ריבונות והכרה עצמית) ולחלוקת איו"ש לשלושה אזורי שליטה - A,B,C - שקבעו דה-פקטו את המעמד של איו"ש כשטח דו-ריבוני. ההסכמים אומנם קרסו עם פרוץ האינתיפאדה בשנת 2000, אך מעמדם של איו"ש ואזור חבל עזה נותר בעינו. זו התמונה העובדתית-היסטורית שממנה ייגזרו שאר ההיבטים המשפטיים והמדיניים.