מי צוחק?

אינני עוין את התנועה. להפך, אני מעריך מאוד את מאבקה בהתנחלויות. היא אומנם לא הצטרפה לחרם על מוצרי ההתנחלויות, שעליו הכרזנו לפני תריסר שנים, אבל היא עוקבת אחרי פעולת ההתנחלות ומביאה את העובדות לידיעת העולם. זוהי פעולה חשובה ומבורכת. הצרה היא שהתנועה, שפעם הצליחה לגייס מאות אלפים, מתקשה עכשיו לגייס מאות. אפשר לייחס זאת לקריסה הכללית של תנועת-השלום הציונית מאז 2000, כאשר אהוד ברק הכריז ש"אין לנו פרטנר לשלום". אך המקרה של "שלום עכשיו" ראוי לניתוח מיוחד. התנועה קמה ב-1978, כאשר היה נדמה שמנחם בגין גורר רגליים ואינו נענה בצורה ראויה ליוזמתו ההיסטורית של אנואר סאדאת. בגין, עורך-דין במקצועו ובאופיו, התמקח על פרטי-פרטים, והייתה סכנה שההזדמנות החד-פעמית תוחמץ. ההפגנות של "שלום עכשיו" עזרו לדחוף את בגין בכיוון הנכון. לשיא ההצלחה הגיעה "שלום עכשיו" באותה "הפגנת ה-400 אלף" אחרי הטבח של סברה ושתילה במלחמת-לבנון הראשונה. גם אם המספר מוגזם, הייתה זאת הפגנה אדירה, יחידה מסוגה, שביטאה התקוממות אמיתית של דעת-הקהל בישראל. אלא שהצלחה זו הושגה במחיר כבד. ערב המלחמה נפגשו שמעון פרס ויצחק רבין, ראשי מפלגת-העבודה, עם מנחם בגין וקראו לו לפתוח במלחמה. והנה הופיעו שניים אלה כנואמים המרכזיים בהפגנת "שלום עכשיו". זאת הייתה עסקה: "שלום עכשיו" העניקה לשניים תעודת-הכשר, ובתמורה הביאה מפלגת-העבודה את המוני תומכיה (אז) מכל הארץ לכיכר. לי זה הזכיר את העסקה של פאוסט עם מפיסטופלס. תמורת ההצלחה מכרה התנועה את נשמתה. האסטרטגיה של "שלום עכשיו" לא הייתה חסרת-היגיון. הסביר זאת פעם צלי רשף, המנהיג האמיתי שלה במשך עשרות שנים. ב-1992, כאשר גירש רבין 415 פעילים איסלאמיים ללבנון, נערך בתל אביב דיון פומבי על דרכי התגובה. הצעתי להקים מאהל-מחאה המוני מול משרד ראש-הממשלה, ולהישאר שם עד שהמגורשים יוחזרו. רשף התנגד לכך, ותוך כדי כך אמר בכנות: "אנחנו פונים לציבור גדול, ואסור לנו לעשות מעשים שירחיקו אותנו ממנו. אבנרי יכול להרשות לעצמו להגיד את כל הדברים הנכונים, אבל לנו אין הלוקסוס הזה". השתמשנו בלוקסוס והקמנו בכל זאת את המאהל, ושהינו בו יומם ולילה (במאהל זה קמה תנועת "גוש שלום"). "שלום עכשיו" קיבלה בהדרגה את תפישותינו, אך תמיד באיחור של כמה שנים או חודשים. כך קיבלה באיחור את רעיון שתי המדינות, את הצורך להידבר עם אש"ף, את העיקרון של שתי בירות בירושלים, ועוד ועוד. אסטרטגיה כזאת הייתה לגיטימית ומוצדקת - אילו הוכיחה את עצמה. אבל במציאות קרה ההפך: ההמונים נטשו את "שלום עכשיו", והיא עומדת עכשיו כמו כולנו בקרב-מאסף נואש מול הגל הימני הגואה. ובניגוד לפרופסור אבינרי - אותי זה לא מצחיק בכלל.

ביום שבו ביקש אבינרי שלא להצחיק אותו, התפרסמה עוד ידיעה לא-מצחיקה. משלחת של בכירי תנועת "שלום עכשיו", ובראשם המנכ"ל יריב אופנהיימר, נפגשה עם סגן שר-החוץ דני איילון. עצם הפגישה תמוה. תכליתה תמוהה שבעתיים. דני איילון יצר לעצמו מוניטין כאשר זימן אליו את השגריר הטורקי והושיב אותו על ספה נמוכה, תוך שהוא מסביר בקול רם לכתבים הישראלים שהכוונה היא להשפיל את טורקיה. במילותיו של איילון לכתב, בשפה דיפלומטית ובעברית משובחת: "אתה לא הבנת את הקטע!" קשה למדוד את ממדי הטמטום של המעשה האינפנטילי, ושל האדם שעשה אותו. ההשפלה הפומבית של מדינה גאה, בעלות עמדת-מפתח אסטרטגית במרחב, גררה אחריה שרשרת ארוכה של אירועים: הפיכת דעת-הקהל הטורקית לאנטי-ישראלית, המשט הטורקי לעזה וגינוי הפעולה נגדו בעולם כולו, ניתוק המגע ההדוק בין צה"ל והצבא הטורקי, התקרבות טורקיה לאירן ולסוריה - והסיפור עוד לא תם. איילון בוודאי לא גרם לכל אלה לבדו, אך הוא תרם לכך תרומה נכבדה. אז איך זה עלה על דעת "בכירי שלום עכשיו" להיפגש דווקא עם האיש הזה ולהעניק לו לגיטימציה? ולא רק לאיילון. אפשר לטעון שהוא ידוע כשוטה הכפר, ולכן שום לגיטימציה לא תעזור לו. אבל מאחורי איילון עומד האיש שמינה אותו: שר-החוץ אביגדור איווט ליברמן. ליברמן הוא סמל עולמי לגזענות חשוכה, מתנחל ומגן המתנחלים, העוזר הראשי של בנימין נתניהו במאמציו לסיכול השלום ולהנצחת הכיבוש. ברגע זה ממש הוא מספק לנתניהו את התירוץ להתנגד להקפאת ההתנחלות ולטרפד את המשא-ומתן עם הפלשתינים. עשרות שרי-חוץ ברחבי העולם מסרבים להיפגש עם ליברמן. שום מנהיג ערבי אינו מוכן ללחוץ את ידו. בעיני המצרים הוא דמות מתועבת, ובעיני הפלשתינים הוא סמל הרוע. אין הוא יכול להראות את פרצופו בחברה בינלאומית מכובדת. אם כן, למען השם, מה הניע את "בכירי שלום עכשיו" להעניק תעודת-הכשר לאיש הזה? נושא הפגישה מדהים עוד יותר. כפי שדווח, הציעו אנשי "שלום עכשיו" שיתוף-פעולה עם משרד-החוץ. כדאי לכם, אמרו למארח, לעזור לפרסום "שלום עכשיו" בעולם, כדי להראות שישראל אינה רק מדינה של כיבוש והתנחלות, אלא גם של אנשי-שלום כמונו. זה ישפר את תדמית המדינה ויעזור למשרד-החוץ להדוף את מותחי הביקורת. במילים פשוטות: "בכירי שלום עכשיו" מוכנים לשמש עלה-תאנה לממשלת נתניהו ולמשרד-החוץ של ליברמן. הם מציעים להם אליבי. לתנועת "שלום עכשיו" יש מוניטין ברחבי העולם. זוכרים לה לטובה את הפגנת-הענק אחרי טבח סברה ושתילה. רבים מאמינים שזוהי תנועת-השלום היחידה בישראל. התקשורת העולמית, המחרימה כמעט לגמרי את כוחות-השלום ה"רדיקליים", שמחה להעניק לה את חסדיה. משום-כך טמונה סכנה כה רבה בפגישה זו. רבים בעולם יגידו לעצמם: אם "שלום עכשיו" נפגשת עם אנשי ליברמן ומציעה להם שיתוף-פעולה, סימן שהשד אינו נורא כל-כך. כך משרתת "שלום עכשיו" את ליברמן, כפי ששמעון פרס ואהוד ברק משרתים את נתניהו, וכפי ששלמה אבינרי שירת בשעתו את יגאל אלון. מלך הנובר ידע על מה הוא מדבר. איך הגיעה "שלום עכשיו" למצב הזה?