על-רקע העימותים החוזרים ונשנים בציבור בנושא השירות בצה"ל, והחשש המתגבר העולה מדוחות ועדות החקירה המתפרסמים אחרי כל מבצע צבאי, חוזר מעת לעת הדיון בקושי של צה"ל לספק את הביטחון הנדרש באופן המקצועי הרצוי - מעורר סקר שפורסם בשבוע שעבר עניין מיוחד. בסקר, שנערך על-ידי מכון ירושלים לחקר שווקים ומכון דחף, נבחנו עמדות האוכלוסיה היהודית בישראל ביחס לשירות וניהול הצבא. הנשאלים חיוו את דעתם לגבי הוצאת מערכי שירותים מתוך הצבא לשוק האזרחי (אאוטסורסינג) על-מנת לייעל את הצבא ולהתמקד בתפקידי לחימה. התשובות נטו באופן ברור לטובת צמצום מערך השירותים הצבאי והוצאתם לשוק הפרטי. הנשאלים גם הסכימו ברובם כי הצבא צריך לשכור שירותים אזרחיים במקום להפעיל אנשי מילואים לצורך שירותים לא-קרביים. לכל בר-דעת ברור כי העיסוק של הצבא במגוון מטלות אזרחיות ושירותים תפעוליים - החל במסעדנות וכלה בכביסה, מכונאות ועוד מטלות רבות - הוא בלתי יעיל ומשבש את סדרי העדיפויות תוך בזבוז משווע של כוח-אדם וכסף.
אולם למרות זאת, כאשר נשאל הציבור לדעתו לגבי האתוס של צבא העם, אנו מגלים נאמנות למיתוס של "צבא העם". למרות הסתירה בין הדרישה לגייס את "כולם" לבין הצורך להתמקצעות וצמצום העיסוקים הצבאיים לליבת העשייה הצבאית, בוחרים רוב אזרחי ישראל לשמר את מודל "צבא העם" ולא להקים צבא מתנדבים במודל דומה לצבא האמריקני.
הפער הזה מתאפשר בשל ההתעלמות מן המציאות בה לא מתקיים בפועל המודל של "צבא העם". מדי שנה, כ-23 אחוזים מן הגברים חייבי-הגיוס אינם מתגייסים מלכתחילה. אולם מעטים יודעים שמתוך אלו שמתגייסים, נושרים עוד כ-18 אחוזים במהלך שנת השירות הראשונה. במהלך השנה הראשונה לשירות-החובה נושרים כ-8,900 איש בכל שנתון, מתוכם 7,000 גברים (חלק ניכר מהם בעלי בעיות אישיות וקשיים אובייקטיביים, כמו גם בעיות הסתגלות למסגרת הצבאית או בעיית מוטיבציה). זאת ועוד, רק כ-20 אחוזים מן הגברים המשרתים שירות חובה ממלאים תפקידי לחימה. כאשר עולה סוגיית שירות המילואים, הרי שפחות מ-4 אחוזים מן אוכלוסיית הגברים נושאת בעיקר הנטל כאשר הנשים פטורות לגמרי.
מעבר לבעיה המוסרית הקריטית של שימוש במגויסים בכפייה, שבהם עסקתי במאמרי
"צבא החובבים לישראל" (וראויה להרחבה מיוחדת), בולטים עיוותים נוספים במודל גיוס החובה, כמו למשל האפליה בין נשים וגברים. לגבי אפליה זאת לא ברור היכן קולם של ארגוני הפמיניסטיות. למעלה מ-40 אחוזים מן הנשים בגיל הגיוס פטורות משירות, בעיקר בשל הצהרתן כי השירות בצבא יעמוד בסתירה לאורח-חייהן הדתי. ד"ר גיזי רפפורט, בספרה "חוצות הקוים" מתארת את העובדה שהוסתרה בשעתו, כי במלחמת העולם השנייה הוכשרו כטייסות יותר מאלף נשים אמריקניות, שטסו ונלחמו. גם במלחמת העצמאות, לפני קום המדינה, שולבו נשים בשירות קרבי - בהגנה, בפלמ"ח, באצ"ל ובלח"י. טובת האזרחים הזקוקים לצבא מעולה, כותבת רפפורט, היא לגייס את הטובים ביותר, גברים ונשים לכל תפקיד - במדינת ישראל נראה כי ויתרנו מראש על ההתייחסות השוויונית הזאת.
המחקרים שנערכו בעולם ובישראל מצביעים על כך שצבא מגויסים הוא בלתי יעיל ומוביל לבזבוזי משאבים רבים בכוח-אדם ובעלויות למשק. על-פי בדיקות של ועדות בבנק ישראל ובמשרד האוצר, הנזק המיידי למשק מוערך בכ-9 מיליארד שקלים חדשים מדי שנה והפסד של כ-1.7 אחוזים מהתל"ג. הגיוס המאסיבי של כוח-אדם שאין צורך בו גם מוביל לאבטלה סמויה, לרכישת הרגלי עבודה רעים, ולפגיעה חמורה בזכויות האדם לחייו ולרכושו, המופקעות מכל ישראלי צעיר השואף להפוך לאזרח תורם ויצרני במדינתו.
למרות הקושי הרגשי הגדול שבהתמודדות עם המיתוס, ראוי לאזרחי ישראל החפצים בחיים לבחון היטב את המציאות, ולהכיר בכך ששירות צבאי מקצועי והתנדבותי הפתוח לכל, ללא הבדלי דת, גזע ומין, המציג אפשרות לקריירה של ממש בשכר הוגן, יספק לאזרחי ישראל ביטחון טוב יותר וישחרר את הכוחות היצרניים בישראל. כך נוכל לפתח מדינה חופשית ומשגשגת שראוי להילחם עבורה.
