בשנה האחרונה הִרְבְּתָה קהיליית ההערכה בעולם לעסוק במתרחש בטורקיה, ואף בישראל עסקו בכך, תוך הדגשת השינוי שחל ביחסי שתי המדינות. הסקירה הנוכחית מבקשת להשלים את הפער החברתי-תרבותי בניתוחים המדיניים-פוליטיים שהוצעו, ולהביא בפני הקוראים נקודת מבט שעיקרה פנים-טורקי. (
ראה/י כאן סקירה מפורטת הכוללת גם המלצות למדיניות ישראלית מול אנקרה).
אין חולק על כך שמעמדה המחוזק של טורקיה ניבנה במהלך העשור האחרון, וכי הוא נתמך במידה רבה על-ידי צמיחה כלכלית חסרת תקדים ומרשימה ביותר בקנה מידה עולמי. תהליך עיור מואץ ומסיבי בעשור וחצי האחרונים מחולל תהליכי מודרניזציה חברתיים-תרבותיים וכלכליים, המעלים את רמת ההשכלה, את רמת ההשתתפות בחיי הכלכלה, ולא פחות משמעותי - את רמת ההשתתפות בחיים הפוליטיים. תהליכים אלה גרמו למהפך הפוליטי שהעלה בנובמבר 2002 את ה-AKP לשלטון. תחת ממשלת
ארדואן-גוּל נמשכה ביתר שאת הצמיחה הכלכלית, בעיקר - אך לא רק - בתחומי הבניין (היקף גדול בטורקיה ובחו"ל: שדות תעופה, כבישים, גשרים, מבני ציבור, ותשתיות) והייצור (טקסטיל, חומרי גלם, וסחורות חקלאיות), פחות מדע וטכנולוגיה. התרסקותה של המערכת הפוליטית הכֶּמָאליסְטית, על מפלגותיה הישנות, המפוצלות והמושחתות סייע לארדואן לזכות בתמיכת האליטות הישנות, אשר חדלו לראות ב-AKP איום על חילוניותה של הרפובליקה, אלא סיכוי לבער את השחיתות השלטונית.
בקדנציה השנייה (מ-2007), ללא צורך בשותפים קואליציונים, פנתה ממשלת ה-AKP למהלכים רחבי היקף בזירות הפנים והחוץ במטרה להביא לשינוי מהותי באופיה של מדינת הלאום הכֶּמָאליסְטית. עיקר מדיניות "הַהִפָּתְחוּת הדמוקרטית" כּוּוָן לענייני פנים בוערים ולמיצוב מחודש של טורקיה במישור הבינלאומי והאזורי. בראשית הקדנציה, נשענה ה-AKP על תמיכה ציבורית רחבה, ייצבה את המערכת הפוליטית, ופעלה להרחיק אפשרות של התערבות הצבא בפוליטיקה. אך משלהי 2008 החלה הממשלה במהלך שנועד לגבש "טורקיה חדשה" על-פי עיקרי השקפתה. מאז, גורם יישום המדיניות החדשה לציבור המשכיל והמודרניסטי להעריך מחדש את יחסו ל-AKP, כאשר סקרים מצביעים על החלשות התמיכה בה, עליית התמיכה במפלגות האופוזיציה מימין (MHP) ומשמאל (CHP), והתגברותה של הביקורת הציבורית כלפי מדיניות הממשלה. ימים יגידו אם אכן הולך ומתגבש איום ממשי על יכולתה של ה-AKP לנצח בבחירות המיועדות למחצית 2011. סביר להניח כי המפלגה תמשיך להיות הגדולה בפרלמנט הטורקי, אך עולה ומתחזקת האפשרות כי היא תזדקק לתמיכת מפלגה אחת נוספת לפחות, כדי להקים קואליציה. הפשרות הקשות שיִדָּרְשו לעשות במקרה כזה כל השותפים הפוטנציאליים עשויות לערער את היציבות הפוליטית ממנה נהנית טורקיה בשנים האחרונות.
חוסר הנחת הנוכחי מממשלת ה-AKP מוּנַע על-ידי: מדיניות הפנים (מול הכורדים, העָלֶוִים (Alevi), הצוענים והלא-מוסלמים); מדיניות החוץ ("אפס בעיות עם השכנים" מול המדינות הגובלות בטורקיה מכל עבריה, וכן מה שנראה כהתרחקות מבוקרת מהמערב והתקרבות ל"ציר הרשע"); ואישיותו המקטבת של ראש הממשלה. המשותף למרכיבי הפנים והחוץ של המדיניות החדשה הוא הרצון למנף את עוצמתה הכלכלית והגיאו-אסטרטגית של "טורקיה החדשה", כדי להביא לשינוי מהותי בהתנהלותה הפנימית והחיצונית ולהציע פתרונות לקונפליקטים חברתיים-פוליטיים וסכסוכים חיצוניים, שאורכם שנות דור ויותר. היחס לישראל נגזר מהמיצוב הטורקי החדש במזרח התיכון ואינו עומד כעיקרון מדיני בפני עצמו (ראו דיון מפורט
בסקירה המלאה). ליבת ההתנגדות למדיניות הַהִפָּתחוּת נובעת מכך שהיא נתפשת כאיום על מיתוס "כור ההיתוך" הכמאליסטי ועל אחדות ושלמות "האומה הטורקית". במקביל, הפתיחה למזרח על חשבון המערב נתפשת כאיום על אופיה המודרני-מתקדם של הרפובליקה. עם זאת, בפועל, מתברר כי התהליך הפנימי "תקוע" עקב גמישותה המוגבלת של הממשלה, שאינה מגיעה לרף הציפיות המינימלי של המיעוטים אליהם כוונה ההִפָּתְחוּת. גורל דומה פוקד בחודשים האחרונים את מדיניות ה"אפס בעיות" בזירת החוץ, עד כדי כך שהולכת ומתקבעת האמירה הלגלגנית של מבקריה - "מדיניות ה'אפס בעיות' הניבה אפס תוצאות".
ממשלת ה-AKP נמצאת כיום לקראת היְשוֹרֶת האחרונה לפני בחירות 2011, והיא נדרשת עתה להתנעת התהליכים מחדש, צעד שיש בו סיכונים רבים, ואשר יזכה ללא ספק לביקורת נוקבת מצד האופוזיציה המתחזקת. זוהי גם שעת מבחן מנהיגותית לארדואן, וניתן אף לתהות: האם נהיה עדים ל"פירוק" (לא מוצהר) של הכֶּמָאליזם ולערעור יסודות מדינת הלאום הטורקית לנוכח התחזקותן של זהויות אתניות שדוכאו עד כה. התהליכים הללו מתרחשים תחת שלטון שמרני, ריכוזי ובעל נטיה איסלאמית, אשר ספק אם יוכל לעכל את הפלורליזם הדתי והדמוקרטי - המתבקש בהתמודדות מסוג זה.
באשר ליחסים עם ישראל, אין ספק שיחסים טובים עם טורקיה הם אינטרס ישראלי ברור, אך רב המרחק בין שאיפה זו לבין הראיה הנפוצה בקרב חוגי הערכה ומדיניות בישראל, הרואה ביחסים אלה צורך חיוני שאסור לסכנו. מצב היחסים בשנתיים האחרונות אינו עומד עוד במבחן המינימלי למה שפעם הוגדר כ"ברית אסטרטגית". ניוון המרכיב הביטחוני (הן התעשייתי והן הצבאי והמודיעיני), העדר שיתוף פעולה מדיני, הסלמת הרטוריקה האנטי-ישראלית, צמצום המגעים בין החברות האזרחיות, והאיום על היקף הסחר, כל אלה מבטאים מציאות עגומה ומוכרת. אין רגלים לטענה, כי המצב הנוכחי גורם לבידודה של ישראל או מגבירו. לכן, על ישראל לעשות מאמץ סביר כדי למנוע ניתוק יחסים רשמי, אולם אל לה לעשות כל מאמץ, ואין להעמיד בסכנה את הנכסים החשובים שעדיין יש לה בזירה הציבורית בטורקיה. מוטב שהממשלה לא תקבל את התכתיבים הטורקיים כתנאי להחזרת השגריר או להימנעות מגירוש שגרירנו מאנקרה. גם הורדת דרג היחסים, או אף ניתוקם המוחלט, אינם עניין שלא ניתן יהיה לתקנו עם השתנות התנאים, כפי שכבר ראינו בעבר. בכל מקרה, חשוב לקיים את הדיאלוג הפתוח בין הקבוצות בחברה המעוניינות בקשר הדוק עם הצד האחר, ויש גם כיום בטורקיה קבוצות חשובות ומשפיעות בעולם העסקים, בדיפלומטיה, בתקשורת, באקדמיה ובתרבות, שיש להן עניין רב בהגנה על המשך הקשרים עם ישראל ובהעמקתם.
לישראל דימוי עוצמתי בטורקיה ויש לשמור עליו כנכס אסטרטגי. בניגוד לטענת האַ-סימטריה כביכול שביחסי שתי המדינות, בשדה הכוח קובעים כללי ההדדיות, ויחסים שאינם נתפשים על-ידי שני הצדדים כמשרתים את שניהם לא יאריכו ימים גם אם ישראל תמשיך לגלות כושר ספיגה גבוה. גם כיום, עדיין יש לישראל אפשרויות לפעולה מושכלת ויעילה בזירה הטורקית. אומנם תחת ממשלת ה-AKP קיים סיכוי קלוש לשיפור היחסים, אך יש בכל זאת לפעול כדי למָקְסֶם את מה שישראל מעוניינת לקבל מטורקיה גם במצב הנוכחי, ולא לשְׁחוֹק נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים שעדיין קיימים; זאת, כדי שיעמדו לעת חילופי שלטון באנקרה, דבר שבוא יבוא, גם אם כרגע סבירותו ל-2011 אינה מאד גבוהה. יש לשמר נכסים אלה (מסחריים, תרבותיים, אקדמיים, דיפלומטיים) על בסיס של היענות קונסטרוקטיבית ליוזמות טורקיות ולא על בסיס של חיזורים חסרי תוחלת שלא יניבו את ההדדיות הנדרשת במצב הנוכחי.
