זמן לא רב לפני מותו, כשעל פניו מסיכת חמצן, בישר האח במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב למאיר וילנר את החדשה האחרונה ששמע טרם מותו. בהספד שכתב לזכרו בנו, דורון, סיפר כי "במחלקת השיקום, יום לפני מותך, קיבלת את המסר הפוליטי האחרון. אחד העובדים במחלקה השיקום, איש גדול ממדים, חובש כיפה ובעל נפש זכה, ניגש אליך וקרא לך: 'מאיר, שרון אומר שצריך לגמור עם הכיבוש'. אתה כבר לא יכולת לדבר. ענית בחיוך, בתנועות ידיים 'הרי זה מה שאמרתי כל הזמן'". יריבו הרעיוני הגדול של מאיר וילנר, יצחק שמיר - אשר יום הולדתו התשעים וחמישה שחל בחודש שעבר לא זכה ולו לאזכור קל בתנועתו - האמין בראשית שנות התשעים שיוכל לקבור את רעיון המדינה הפלשתינית. וילנר היה בטוח בניצחונו. יש מי שסבור ששמיר הפסיד במערכה ההיסטורית ואילו וילנר ניצח. אולם אירועי הימים האחרונים מראים כי ההיסטוריה מורכבת הרבה יותר: המדינה הפלשתינית שעליה חלם וילנר ושנגדה נאבק שמיר לא תקום לצד מדינת ישראל. הפרספקטיבה היחידה להקמתה היא ייסודה על חורבות מדינת ישראל. ההתקפלות של ראש הממשלה נתניהו בשאלת הקפאת הבנייה ביו"ש מתבססת על עסקת נשק מפתה של האמריקנים. לאמור, הקפאת הבנייה לשלושה חודשים עשויה לאפשר התקדמות כלשהי במו"מ לשלום, אבל אם הדבר לא יסתייע, ישראל נסמכת על נשק אמריקני חדיש. רק בעולם שבו מקיאוולי ואורוול שלובים זה בזה, מו"מ לשלום מתנהל עם כידונים שלופים. במילים אחרות, גם הפלשתינים וגם הישראלים מבינים שפלשתין העצמאית תקום על חורבות ישראל העצמאית. שכן תנאי הפלשתינים לשלום - ובראשם טיהור אתני ביו"ש, ביתור ירושלים, שיבת הפליטים ונסיגה לקווי ה-4 ביוני 67' - משמעם חיסול מדינת ישראל. אלמלא תיכנע ישראל לדרישות הערביות, תוכרז כנגדה מלחמת השמדה שהאינתיפאדה הפרוטו-נאצית של יאסר ערפאת, עם חלקי גופות מפוזרות במסעדות, בבתי מלון ובאוטובוסים, תיראה לידה משחק ילדים. כשהקומוניסטים והחירותניקים התגוששו על רעיון המדינה הפלשתינית, כשבתווך מפלגת העבודה מדברת בשני קולות, עוד היה מקום לאמונה הכוזבת שהפלשתינים מסכימים לחלוקת הארץ. הערבים, ברוח דברי מנהיג מק"י לשעבר שמואל מיקוניס, נהגו לפי הצו של הקרמלין שדיבר בשני קולות: זה ליהודים, זה לערבים. עוד הייתה אשליה שמה שערפאת אומר לפעילי פתח' הוא בסך הכול דברי שכנוע על-מנת שיקבלו בקלות רבה יותר את הוויתור על חזון פלשתין הגדולה. כיום, כשאבו-מאזן אומר בגלוי שלא יכיר בישראל ומסרב להודיע ברבים על נכונות לוותר על תביעת השיבה, כבר ברור לגמרי שהפרגמטיסט הערבי המשופם הלבוש בבגדים אירופיים נוחים איננו שונה בהרבה ממנהיגה הרוחני של התנועה הלאומית הערבית, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. מלכודת ההקפאה עוד עלולה לעלות לישראל ביוקר רב, בדיוק משום ששני הצדדים יודעים מראש מה הן כוונותיו של כל צד. השוחד האמריקני עוד עלול לעלות בדם יהודי רב. במקום להציע יוזמה מדינית גדולה המבוססת על הסדר ביניים ארוך טווח שיאפשר לבחון את כוונות הערבים עם מינימום נזקים אפשריים, שוב מכניסים האמריקנים את מנהיג ישראל לגוב הארי של הסכמה על גבולות שתי המדינות תוך 90 יום. זאת, כשברור מלכתחילה שמבחינת הערבים אפילו גבולות מתווה קלינטון, שהוצעו להם בשיחות קמפ דייויד לפני עשור (קרי: שליטה ב-95 אחוז משטחי יו"ש ושליטה ישראלית ב-80 אחוז משטחי ההתיישבות שם), אינם מקובלים. נתניהו ואחרים סומכים על כך שבתום תקופת ההקפאה כבר יהיה בארה"ב קונגרס חדש ופרו-ישראלי. הבעיה בהסתמכות על אומות העולם היא בכך שגם ממשל בוש האב, שהיה ידידותי פי כמה מזה של אובמה, נשף בעורפה של ישראל והאיץ בה לטרגדיית ההינתקות, כשאירופה מריעה לתמונות הטיהור האתני בגוש קטיף. בישראל, משום מה, מתקשים תמיד ללמוד לקחים מההיסטוריה ואיכשהו תמיד חושבים שהגויים הנחמדים יצילו את היהודים ברגע האמת. זה אף פעם לא קרה, וגם לא יקרה. הגיעה העת שיפסיקו להאשים את הימין במרדנות ולכנות את הציר הארצישראלי בתנועה בכינוי "מורדים". מנהיגי הליכוד מורדים במורשת התנועה. הם אלה שמתכחשים להבטחותיהם בלי למצמץ. העם מבין את מה שנתניהו לימד אותו על כוונות האיסלאמיסטים, הערבים והפלשתינו-פשיזם. זכותו של נתניהו לשנות את דעתו אולם האמת שהוא לימד אותנו, את תומכיו, שרירה וקיימת: פלשתין תבוא במקום ישראל, לא לצדה, ומי שצועד אל השלום עם כידונים, סופו לשוב עם ארונות המתים.