התסריט חוזר. אולי גם ההיסטוריה. מכתב הערבויות של אובמה-נתניהו, שטרם נולד וספק אם ייוולד, מזכיר כל-כך את מכתב הערבויות ההוא, שכבר נישא בידיו של
אריאל שרון, זחוח הדעת, בטרם שלח באטימות לב את הדחפורים לחסל, פעם נוספת, כל זכר להתיישבות בדרום ישראל - עד שלא ברור מדוע הרתיעה הציבורית מכל מסמך נבוב שכזה כבר איננה אוטומטית.
כזכור, אותו מכתב ערבויות היסטורי של אריאל שרון היה אמור למנוע הישנות של מכתבי ערבויות מהסוג הדרמטי הזה, משום שההוא - בטרום ה'הינתקות' - כבר נשא את ההבטחה האמריקנית לערוב לגושי ההתיישבות, שנכון להיום אינה אלא בדיחה נוסטלגית עגומה.
כל הדיוט מבחין אפילו מתוך שנתו, כי בחיקוי המגוחך והאווילי הזה של
בנימין נתניהו - בעקבות רבו האופורטוניסט, התושב החוזר של חוות השקמים - אין כל זיק של אמת, אם אין עניין להגדירו בישירות עממית כבלוף. גם נתניהו בטוח בכך, כי מה שהיה הוא גם מה שיהיה, אבל למה לא לזרות חול בעיני הציבור וליהנות ממשיכת זמן.
בנסיבות המתוארות כבר לא היה מפתיע להיווכח בכך, שראשון המתנגדים לעסקת הכניעה מול הנשיא האמריקני, המחוסל פוליטית בידי בני עמו, הוא בנימין אחר... בנימין לבית בגין, אשר זה זמן ניכר מתייחס לפוליטיקה כאילו הייתה זירת מחוות ג'נטלמניות, ועתה שב להכרתו עם התוודעו לכך, כי חתול-בשק כבר איננו פרה-קדושה מדינית, המחייבת אוטומטית שירת התקווה.
עם זאת, אנו כבר יודעים להיזהר כברותחין מכל נסיך ליכוד נטול לב, המסכן אותנו הרבה יותר מכל אנרכיסט מצוי, שעדיין לב לו בשמאלו. דווקא לנוכח ההתייצבות של בני בגין ו
משה יעלון אל הדגל התנועתי, יש להישמר מבני הנפילים האחרים - שבחרו גם הפעם בשתיקה - כאילו היו רימון באשפתנו, לאחר שנצרתו ניטלה. כבר נטבעה הסיסמה האלמותית, כי 'רק הליכוד יכול', ולא הייתה עוד מנצחת ממנה.
לנוכח ההיסטוריה החוזרת, רובצת משימה כבדה על ציבור הבוחרים של ה'ליכוד', כמו גם שאר הנאמנים למפלגות הקואליציה, לשוות לנגד עיניהם את תסריטי העבר הקרוב כל-כך, ולנהוג פסיכולוגית, כיוצאי מקלט לנשים מוכות, תוך השגחה מתמדת, לפיה המתעלל או האנס הסדרתי אינם עוד בסביבה.
