אחד הנושאים הראשיים שסביבם מסתבך
בנימין נתניהו ב"הסכם" עם האמריקנים על ה"הקפאה" - הוא הבנייה בירושלים המזרחית. ב"שבת חנוכה" המתקרבת אלינו לטובה, נקרא בהפטרת "רני ושמחי". נאמר בה: "והשטן העומד לימינו... יגער בך השם, יגער בך השטן הבוחר בירושלים כאוד מוצל מאש". אחד ממפרשי הפסוק מביא בשם גדול מישראל, כי הכוונה היא נגד המנצלים את קדושת ירושלים שלא למטרות קדושות אלא לאינטרסים אפלים, אך משתמשים בקדושתה כדי להטות תמימים וישרים מן הדרך. המפרש גם מסביר שמסוכנים במיוחד אלה הבאים מימין... הם מכסים פרצופם באצטלה של "דאגת יתר" ליהדות ולירושלים. את כל אלה רואה המפרש כשליחי השטן.
אין ספק שכל מה שמתחולל סביב הסיסמה "ירושלים המאוחדת", אינו אלא היישום המעשי לפירוש הנ"ל. אין מטרותיהם של "מאחדי" ירושלים להביא לאחדות קודש של העיר, או להאדיר את רוחניותה. נהפוך הוא. כוונתם של אותם מהרסים היא לזרוע רק הרס וארס ביוקרתה של העיר, לכבשה רוחנית ולהפכה לכלי ריק מתוכן, עד שתהפוך לעיר ככל הערים. כוונתם היא להמשיך להשתמש בהיסטוריה ובמורשת (היהודית בעיקר...) של העיר כקרדום לחפור בו, קרדום לאומני, כלכלי ותיירותי. "מנהרת הכותל", טקסי גדנ"עים, וטקסים לאומיים שונים ומשונים - הם רק קצה הקרחון של הרצון לרמוס את ירושלים, באינוסה בתכנים לאומניים וקולוניאליסטיים. נתניהו, ולפניו אולמרט, שרון וקודמיהם, לא היו חשודים מעולם בערגת יתר לקדושת ירושלים על-פי המסורה היהודית המקורית מדור לדור. כאשר עבר הכותל המערבי לידי "הרבנות הראשית" רק נוספו מכאוב וקורבנות, וכך גם הבנייה הפרובוקטיבית במזרח העיר. משנת 1967 ועד ימינו אנו - רק דמים בדמים נגעו. האינתיפאדה של 2002 תירשם אף היא על מזבח שטני זה, והפעם היה זה שרון שהביא למהומות, באמתלת "אהבת ירושלים".
המעוניינים לספח את ירושלים המזרחית גם בפועל, חולמים בהקיץ שהסיפוח יבריח את התושבים הערבים, כמו שהרוויזיוניסטים חלמו על "שתי גדות לירדן", או כמו שמנחם בגין חלם על "ארץ ישראל השלמה". על חלומות שווא אלו שילמנו בדם יקר. טקסי הצבא ברחבת הכותל המערבי אינם חלק מהיהדות, אלא אקט כיבוש של משטר אפל. אין אנו זקוקים ל"מנהרת הכותל" כדי להיות נאמנים להיסטוריה היהודית וליהדות. הימין זקוק למנהרה זו כדי לתרץ את הכיבוש בפני אומות העולם, וכדי לגרוף רווח כספי ותיירותי מכיבוש זה. הכותל וההיסטוריה היהודית הם רק תירוצים נבובים להחיל כיבוש, ולגייס למענו חיילים שישפכו דמם מלכתחילה "במסירות נפש".
מ"שירי ירושלים", השיר המבטא יותר מכל את תאוות הכיבוש הוא השיר "ציון הלא תשאלי", המנציח את כיבוש 1967 בשורה הבאה: "משיח ג'ראח ועד נבי סמואל, ליל ליל עם המדים והחגור". לפני יותר מארבעים שנה הושר השיר הזה כשיר הלל לכיבוש ירושלים. והנה כיום, עדיין מנסים לקבוע עובדות בבנייה כפויה בשייח' ג'ראח ובנבי סמואל. חבל רק שהציבור החרדי משמש שפן-ניסיונות מרצון לדמדומי הכיבוש. חבל גם שרבנים גדולים פוחדים מזעם הרחוב, ואינם מגנים את משתף הפעולה אטיאס, המוביל את הדרך הנלוזה הזו כשר השיכון. ואילו נתניהו - "השטן העומד מימינו" - רק צוחק ומגחך בדרך לפרובוקציה הבאה.
ירושלים לא רק שלא תאוחד, גם בעוד אלף ניסיונות, אלא היא כבר מחולקת מעשית, ולארבע ערים: חילונית, דתית-ציונית, חרדית וערבית. גם המקומות הקדושים שלה מחולקים למספר דתות ולאומים. כפי שעד היום לא הצליחה בניית השכונות החדשות לדכא את ירושלים המזרחית, ולספח אותה לזו המערבית, כך גם לא יועילו ניסיונות בנייה כפויים בשייח' ג'ראח ובפסגת זאב. הפרובוקטורים ישיגו רק אלימות, מתיחות, שנאה ודם, שיביאו אך קרבנות חפים מפשע. וכל זה - בלי קשר להתנגדות האמריקנית לבנייה בירושלים המזרחית.
