שוב עולה משאל העם, אחרי דחייה ארוכה, לסדר היום. נתניהו דחה בפעם הקודמת את הדיון על בחירת העם אם לסגת מהשטחים המסופחים לישראל - מזרח ירושלים ורמת הגולן.
יצחק רבין, בשיחות השלום עם סוריה (שלא נשאו פרי), הבין כי בנושא מהותי של מסירת שטחי הגולן הוא אינו יכול להחליט בעצמו בנושא זה, וגם לא לתת את המפתחות בידם של 120 חברי הכנסת בלבד, אלא רצה הוא לתת את ההחלטה בידי העם.
מפלגת קדימה בחרה לתקוף את ההצעה למשאל, בטענה שהמפתחות נמסרות למנהיג על-ידי הבוחר.
ציפי לבני חידדה את הנקודה קצת יותר מדי: "ההצעה הזו כובלת את היכולת של מנהיגים לקבל החלטות, מכיוון שמצפים מהעם לקבל החלטות שאין לו את הכלים להכריע בהן. זה לא קשור לימין או לשמאל, אלא לקבלת החלטות באופן דמוקרטי. יש משאל עם אחד שהוא מערכת הבחירות הכלליות, וראש-הממשלה צריך לומר לפניהן ואחריהן את אותו הדבר".
אז בעצם הבוחר לא מבין מספיק על-מנת להכריע? אם הבוחר חכם דיו על-מנת לבחור במפלגה מסוימת עם מצע מסוים, הוא יכול להבין איזו תוכנית יכולה להיות מקובלת עליו, במיוחד במדינה בה מפלגה מכריזה כי תעשה דבר אחד לפני הבחירות ועושה דבר אחר לחלוטין לאחריהן (עיין ערך: הליכוד).
נוסף על כך - מתן הזדמנות לעם להביע את דעתו בנוגע לתוכנית מסודרת לשלום או לפינוי שטחים (לא שיש בנמצא), היא היא הדמוקרטיה במיטבה. הזלזול של הפוליטיקאים ברמת הבנתו של הבוחר מתבטאת פעם אחר פעם בשינוי מדיניות לאחר קמפיין הבחירות, אך על הנבחר להבין כי הכוח ניתן לו מתוקף ייצוג קהל-בוחריו ולא כאמצעי לשלטון בלבד.
ובמפלגת העבודה, כרגיל, ממשיכים לעבוד. בעיקר על עצמם. לטענת
אהוד ברק, קבלת חוק זה תיראה כאילו ישראל מציבה מכשול נוסף לשלום. יכול להיות שהוא עלה על נוסחה מושלמת, שהגענו לשלב שבו המכשול היחידי לשלום הוא העם, שלא רוצה שלום? הרי אם לשיטתו של ברק (ונתניהו, וכל מדינאי אחר שפועל למען השלום) העם רוצה שלום - איפה המכשול? אדרבה, העם בעצמו יראה את רצונו האמיתי לשלום.
יכול להיות שהמתנגדים חוששים שבבוא היום העם יסרב לקבל את הסכם השלום שיוצע לפניו?