הלומי הקרב סובלים - והשותקים רבים
|
|
|
המערכת בדרך-כלל לא מתייחסת כראוי; במקום לטפל - מקצצים?! גם כאשר כותבים ומציפים את הבעיות, זה לא ממש מעורר את המערכת או את הציבור | |
|
|
|
אכן, אני מאמין שמגיע צל"ש לכל בת-זוג של הלום-קרב שלא נטשה את המערכה ואת בן הזוג שלה. לא קל לחיות עם הלום-קרב, לא קל לגדל ילדים (או לגדול כילדים) בצל הלם הקרב, צריך סבלנות וסובלנות אין קץ, חייבים אהבה ללא גבולות וללא תנאי. את נשות הלומי הקרב לא מעריכים מספיק לדעתי, לא נותנים להן מספיק כלים. כרגיל, גם בנושא זה המערכת מפשלת, חסרת רגשות ואפילו דורסנית. רק הכסף מדבר. הרצון לחיסכון בכסף מעביר בעלי תפקידים על דעתם, לא רוצים להבין שזו מערכה אבודה, לא יטפלו בזמן בפצע - הוא יהפוך לנמק, לא יטפלו בנמק - ייאלצו לגדוע את האיבר. אז לא זו בלבד שלא יהיה חיסכון בכסף, ההוצאות ירקיעו שחקים והנכה ומשפחתו יחוו סבל בל ישוער! אבל, לצערי, אני יודע שאנחנו מדברים וכותבים לקירות חסרי-רגש, שום דבר לא עוזר, אין וכנראה לא יהיה שיפור. לצערנו, מלחמות ישראל יצרו הלומי-קרב רבים, ברמות שונות, בפגיעות שונות. ממלחמת יום כיפור חזרו הלומי-קרב רבים, רובם לא הבינו מה קורה להם, התביישו במצבם. רובם ניסו לשקם את חייהם ברמות הצלחה שונות. המערכת שאמורה הייתה לטפל התעלמה במקרה הטוב. במקרה הגרוע "זכו" הלומי הקרב לטיפול לא מתאים שגרם לנזקים בלתי הפיכים. להבנתי, רק במלחמת לבנון השנייה החלו לקחת אחריות ולטפל בחיילים עוד לפני הופעת הסימפטומים (כך פורסם) - מוטב מאוחר מאשר אף פעם. בדרך-כלל לא מרבים לכתוב או לדבר על הלומי הקרב, הם זניחים, אינם מעוררים תשומת לב כמו קטועים או משותקים, המראה שלהם מטעה ובעצם גורם לנכות כפולה. גם המערכת בדרך-כלל לא מתייחסת כראוי; במקום לטפל - מקצצים?! גם כאשר כותבים ומציפים את הבעיות, זה לא ממש מעורר את המערכת או את הציבור. "להשיב כבודם" - בכותרת זו בחר הח"מ "לעטר" מאמר בנושא הלומי הקרב. אלפי אנשים קראו, אז מה? מה קרה מאז? כלום! לצערנו, ישראל מובילה בתחום הלומי הקרב; למרות זאת, אנשי מקצוע בארץ חלוקים בדעתם - בעצם תלוי את מי שואלים. אם אנשי המקצוע מייצגים את משרד הביטחון, הם יגמדו את הנושא ויספרו כל מיני אגדות חסרות ביסוס. חיסכון הכסף גובר על ההיגיון. אך אם שואלים אנשי מקצוע אובייקטיביים, כמו פרופסור זהבה סלומון שקיבלה פרס ישראל על עבודתה בתחום, הדעות יהיו שונות לחלוטין. אני חושב שהגיע הזמן להתעורר ולעורר! חיפוש בארכיון העלה קובץ זה - אני מאמין שהמילים אומרות את הכל, או לפחות את הרוב: - חיים שכאלו פיצוץ, אש, מכה, דממה קשה, מהומה רבה, הכל השתנה. לך ולמשפחה, כבר אין דרך חזרה. העבר, חלומות באספמיא, ההווה, מציאות עגומה, העתיד, תחזית שחורה. אנשים עוזרים, חלקם באהבה, ואז, לעיתים רואים אור בקצה המנהרה, במציאות הקטר דוהר לקראתך. ערב מגיע, אנשים מחייכים, אצלי צצים כל הכעסים. טלוויזיה ברקע, נשמעות צהלות אני נזכר, בכל הצרות. מתי יסתיים זאת לא אדע, לאיש לא איכפת, עוד שבוע או בעשור הבא, ואולי לבסוף המוות יביא גאולה.
|