הטוב, הרע וההקפאה

אך חרף תובנה זו, מצא נתניהו לנכון לזמן את שרי השביעייה ואחר-כך את סיעת הליכוד ולשטוח בפניהם את ה'הבנות' לגבי המסמך האמריקני, ולמרבה ההפתעה היו ביניהם שקנו מבלי למצמץ את הסחורה הזו. אילו מי מהם היה מרים טלפון לסטייט דיפרטמנט, כדי לוודא אם קיימות הסכמות לגבי החרגת ירושלים וחידוש הבנייה בעוד שלושה חודשים, בוודאי היה שומע מה ששמע העיתונאי והתחקירן דוד בדין, מנהל סוכנות הידיעות 'מקור ישראלי' בירושלים (המסייעת לכתבים זרים בעבודתם בארץ), שטרח לבדוק את הדברים בוושינגטון, ושמע שכל הסיפור הזה לא היה ולא נברא. סיפר בדין: "מיד לאחר שנתניהו כינס את שרי השביעייה, במוצ"ש לפני שבועיים, פניתי לאתר הסטייט דיפרטמנט ונוכחתי שהדברים אינם מופיעים בו. צילצלתי לדובר התורן בסטייט דיפרטמנט והתעניינתי בסוגייה זו, אבל שמעתי מפיו שהוא לא יודע מה אני שח. למזלי המראתי באותו לילה לוושינגטון, לצורך איסוף חומר להכנת פרק שני של התחקיר לגבי מחדליה של אונר"א (שחלקו הראשון והמזעזע שודר ב'רואים עולם'), כך שהתאפשר לי ביום ב' בבוקר להתייצב פיסית בסטייט דיפרטמנט, ולברר אישית אם נכונה הטענה שיש הסכמה אמריקנית לגבי המשך הבנייה בירושלים וחידוש הבנייה ביו"ש לאחר שלושה חודשים. התשובה הייתה שלא ידוע להם דבר, אבל כדאי שאבדוק בבית הלבן. ביקשתי מעמית שיש לי עימו קשרים לברר זאת, והתשובה משם היתה, שאין דבר כזה". הבשורה הטובה בסיפור הזה היא, אפוא, שלא יהיה מסמך הבנות אמריקני לגבי ירושלים והשטחים, ולפיכך סיכויי הקפאה נמוכים עד מאוד.

אולם בסיפור הזה יש גם בשורה רעה. נכון שנתניהו יוכל להטיל את ה'אשם' לגבי אי-חידוש ההקפאה, על וושינגטון. אבל בכל זאת עלולה ישראל לצאת מופסדת מכל הפרשה: עצם העובדה שתמורת ההקפאה הובטחו לה שלמונים נוספים בדמות 20 מטוסי חמקן שיגיעו ב-2017 לכל המוקדם ולאחר אישור הקונגרס, וגם ההבטחה להתייצבות אוטומטית במועצת הביטחון לטובת ישראל, עלולה לעמוד לנו לרועץ בעתיד. זאת משום שעד כה היה ברור לשני הצדדים, שמערכת היחסים שבין ישראל לארה"ב, מונחת על יסודות איתנים של מחויבות אמריקנית לבטחונה של ישראל, ללא כל התניות; ואילו מעתה עלולה מערכת יחסים זו להתבסס על פלטפורמה חדשה של תן וקח, או יותר נכון: קח ותן. קחו מטוסים ותנו הקפאה, קחו וטו אמריקני ותנו את ירושלים. החשש הגדול הוא, שכל מה שנתפש בעינינו כזכות ישראלית מוקנית ובלתי מותנית, יהפוך לעסקות סחר-מכר במתכונת הבזאר הטורקי, ובנוסחאות של מה קיבלתם מאיתנו ומה תתנו לנו. וזוהי הבשורה הרעה מאוד של הסיפור הזה.

בסיפור הזה של הדרישה האמריקנית להקפאה נוספת, והפעם קצרת-מועד, יש שתי בשורות: האחת טובה והאחת רעה. הבשורה הטובה היא, ששום דבר לא ייצא מהסיפור הזה. גם אם בכלל הבטיחו האמריקנים בעל-פה לנתניהו כי יבואו לקראתו, אם יסכים להקפאה נוספת, הרי בפועל לא מסוגל הממשל האמריקני הנוכחי, כמו כל קודמיו מאז 1967, להעניק לגיטימציה לבנייה בירושלים ללא כל הגבלה, וביו"ש בעוד שלושה חודשים. ואם אלה פני הדברים – מי צריך את ההפגנות שנצרבו בתודעתו של פנחס גרופר? תזכורת: כבר ב-1967, זמן קצר אחר מלחמת ששת הימים, התקבלה בגיבויו של הנציג האמריקני באו"ם ארתור גולדברג, החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שקראה להחזרת שטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. כבר אז ראתה ארה"ב בהתיישבות ביש"ע ובחלקיה המשוחררים של ירושלים אקט בלתי חוקי. מאז הגדירו כל נשיאי ארה"ב, דמוקרטים ורפובליקנים גם יחד, בעקביות וברציפות, את יש"ע וירושלים המזרחית כשטחי-מריבה שגורלם יוכרע במו"מ מדיני. האם נראה למישהו סביר, שדווקא בעידן שלטונו של הנשיא הכי פחות ידידותי לישראל, תסכים ארה"ב – אותה אמריקה שמעולם לא הכירה בירושלים (אפילו לא המערבית) כבירת מדינת ישראל - להחריג את ירושלים מן ההקפאה הכללית? האם הגיוני לצפות שארה"ב תפנה עורף, דווקא בעידן אובמה-קלינטון, לעמדתה המסורתית מאז 1967, רק בעבור נזיד עדשים ושמו שלושה חודשי הקפאה - רק בשטחים, לא כולל ירושלים? אין שכל, בעיניים אמריקניות, באופציה זו, שמשמעותה הכרה אמריקנית דה פקטו בירושלים השלמה. עוד פחות לוגיקה יש בתקוות השווא, לגבי הסכמה אמריקנית לחידוש הבנייה ביו"ש בעוד שלושה חודשים. איזה רציונל, מבחינת קו המחשבה האמריקני, יש בהסכמה כזו? שהרי הסכמה כזו תתפרש בפועל כהכרה אמריקנית ברורה בזכויות היתר שיש למדינת ישראל ביו"ש, על פני כל גורם אחר, כמעט אימוץ תורת ארץ ישראל השלמה. לא סביר שהממשל הנוכחי יילך בדרך זו, שכל קודמיו לא הלכו בה.