החרדים מימינים והימנים מתחרדים

נישואים רבי-שנים מתקיימים בין מפלגות הימין ובין המפלגות החרדיות, נישואים בהם שני הצדדים הופכים עם השנים יותר ויותר דומים אחד לשני. הדעה המדינית-ביטחונית של המפלגות החרדיות נעה עם השנים יותר ויותר ימינה, וכיום היא מיושרת לחלוטין עם הצד היותר ימני במפה הפוליטית. עכשיו אנו רואים כי גם הימין ספג משהו מנישואים אלו, את הגישה של הקצנה יותר ויותר וכבילת הציבור - נציגיו בכנסת במקרה זה - בפסיקות המגבילות את חופש המחשבה והבחירה. אם נבחן נישואים אלו, נראה כי הם דומים יותר ויותר לנישואים קתוליים דווקא, בהיותם בלתי ניתנים להתרה, אלא ברשות האפיפיור, כלומר המקביל לו במפלגות החרדיות, הרב הכל יכול שלפסיקתו כנועים כל בני העדה. ההיסטוריה לימדה אותנו (כמובן לא את החרדים שאינם לומדים היסטוריה כללית) שהקצנה עלולה להביא לשבר וניתוק, וכך מלך אנגליה, הנרי השמיני, הקים את הכנסייה האנגליקנית, וניתק את האנגלים מהכנסייה הקתולית. בציבור הדתי בישראל יש תהליך של הקצנה, בו הציבור הדתי-לאומי נוטה יותר ויותר להתנהגות חרדית, מפד"לניקים הופכים חרד"לניקים. בכך ציבור זה יותר ויותר מתרחק מהציבור הישראלי-הדמוקרטי, והחיכוכים בצבא מבליטים זאת. עם הזמן השבר הולך וגדל, והנה הגענו לחקיקה בנוסח פסק-הלכה חרדי, בו נלקח מחברי הכנסת שיקול-הדעת, אותו שיקול-דעת שבעבורו נבחרו. האם יקום מנהיג מספיק גדול כדי להנהיג את הציבור הדתי-לאומי חזרה לתקופה בה המפד"ל הייתה מפלגה שמטרתה הייתה גישור בין הדת והלאום ולא הלאומנות? גישור בין האמונה בבורא-עולם לאמונה באדם ובדמוקרטיה? ואלה היו ימיה הגדולים של מפד"ל הגדולה, כיום הציבור הדתי-לאומני מתפזר בין אם לימין הקיצוני ובין אם לחרדים. האם יקום מנהיג כזה ויצליח להפוך את כיוון ההקצנה, הן הפוליטית והן לכיוון ההתחרדות? האם יקום ויצליח בזמן, לפני התפרקותו של העם היהודי לשני עמים, האחד חרדי-ימני-משיחי והשני חילוני-שמאלני-דמוקרטי? עם ישראל קטן מדי, ומדינת ישראל קטנה מדי, והאיומים והבעיות גדולים מדי, מכדי שתתאפשר חלוקת העם והמדינה לשניים. הצבא, אותו כור היתוך של פעם, בו חיו בצוותא חילוניים ודתיים בסטטוס קוו, הפך בשנים האחרונות לזירת מאבק של זרמים שמנסים למשוך אותו לכיוון החרד"לניקי, כיוון של הקצנה דתית בחיי היומיום, של כניעה מוחלטת לרבנות שמחוץ לצבא, של שבירת כל המוסכמות והדבק שהחזיק את הצבא מחוץ לוויכוח הפוליטי שנים רבות. שנים רבות שירתתי, בסדיר ובמילואים, בצוותא עם דתיים. החילוניים קיבלו עליהם בהבנה את חוקי הצבא בנושאי כשרות ושבת, והדתיים קיבלו בהבנה כי אותם חוקי הצבא בהשגחת הרבנות הצבאית הם התקפים ואין בילתם. שנים רבות התקיים דו-קיום של הבנה והתחשבות. עכשיו ההקצנה מובילה לשבר, מובילה לקריאת תגר על הפיקוד הצבאי, לקריאת תגר על הכפיפות המוחלטת של הצבא לממשלה הנבחרת. מתי זה ייעצר? האם זה ייעצר? האם נשאר עם צבא העם או מיליציה דתית-פוליטית? האם תתקיים בישראל דמוקרטיה או תאוקרטיה? האם נלמד, אם לא מההיסטוריה אז לפחות מהקורה כאן ועכשיו בצמוד לנו, בלבנון, בה מליציה דתית-פוליטית משתלטת על המדינה?