לאחר שקראנו השבוע בעיתונים על פרשת המין של ניצב
אורי בר-לב, אנו קוראים בשבת בתורה על פרשת המין הראשונה בהיסטוריה היהודית: מעשה יהודה ותמר. צירוף המקרים הזה, עם עוד כמה מקורות תנ"כיים, מאפשר לנו לעשות השוואה מעניינת שלקחיה בצידה.
תקציר המעשה: תמר התחתנה עם עֵר, בנו הבכור של יהודה, ולאחר מותו - עם אחיו, אונָן. כאשר גם הוא מת, נמנע יהודה מלחתֵן עם תמר את בנו השלישי, שֵלָה. מה עשתה תמר? התחפשה לזונה, פיתתה את יהודה, נטלה ממנו את מקלו וחותמו, והרתה לו. כאשר עמדו להוציא אותה להורג בשל מעשיה, שלחה תמר ליהודה את חפציו האישיים כהוכחה לכך שהוא אבי תינוקה. יהודה הודה: "צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשֵלה בני". בעת הלידה הסתבר שבבטנה של תמר תאומים - זרח ופרץ. לאחר עשרה דורות, נולד דוד מזרעו של פרץ, והוא כידוע אבי משפחת המלוכה היהודית לדורי-דורות ומי שמזרעו יבוא המשיח.
שתי מילים חשובות במיוחד בולטות במעשה יהודה ותמר: "צדקה ממני". יהודה יכול היה להכחיש. הוא יכול היה לטעון שתמר גנבה את חפציו; ככלות הכל, היא הייתה כלתו ומן הסתם הסתובבה בביתו. הוא יכול היה להודות ששכב עימה, אך להטיל עליה את האשמה. אך לא. יהודה מגלה בגרות, מנהיגות ואחריות - וכל זאת בפרהסיה: "צדקה ממני".
כעבור עשרה דורות, ינהג דוד - צאצאו של יהודה - בדיוק באותה צורה. גם דוד לא שלט ביצרו, שכב עם בת-שבע הנשואה והכניס אותה להריון. כאשר הסתבר לו כיצד הסתבך, הורה דוד לשלוח את בעלה של בת-שבע, אוריה, למקום המסוכן ביותר במלחמה מול בני עמון כדי שייהרג - וכך היה. ואז בא נתן אל דוד ובפיו משל כבשת הרש הידוע, על אותו עשיר שגזל את כבשתו היחידה של שכנו העני. כאשר קבע דוד בזעם שהעשיר הוא בן-מוות, הטיח בפניו נתן: "אתה האיש".
דוד השיב במילה אחת: "חטאתי". הוא לא התחמק ולא התחכם, לא התבלבל ולא התפתל. את עונשו הכבד מנשוא - מותו של הילד הממזר שילדה לו בת-שבע - קיבל בהכנעה. במקביל, הנחיל לנו דוד את פרק נ"א בתהלים, "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע". לא רק שדוד מנציח בעצמו את חטאו ואת וידויו עליו, אלא שהוא גם נותן את הפסוק בו אנו פותחים את כל תפילות העמידה בכל יום: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".
התנהגות הפוכה אנו מוצאים בשבט בנימין ובמלך היחיד שקם מאותו שבט - שאול. ושוב מעורבת בסיפור פרשת מין. בפרשת פילגש בגבעה, אונסים בני בנימין אישה במשך כל הלילה עד שהיא מתה, וזאת לאחר שלא קיבלו את מבוקשם האמיתי - לאנוס את בעלה. כאשר המעשה הנורא נודע בקרב השבטים האחרים, הם מבקשים מבני בנימין להסגיר לידיהם את הפושעים. בני בנימין מסרבים, והתוצאה היא מלחמת אחים, בסופה נהרגים רבבות מבני בנימין והעיר גבעה נחרבת עד היסוד.
חולפים כמה דורות, ושאול מתמנה למלך ישראל הראשון. הוא מצוּוֶה להרוג את כל בני עמלק ולהשמיד את כל רכושם, אך מחליט שחבל על הבזבוז ומותיר בחיים את מיטב הבהמות. כאשר מגיע שמואל ומטיח בו את דבר חטאו, מתחיל שאול להתחמק: הבהמות מיועדות לקורבן, זה לא אני אלא העם, פחדתי מדעת הקהל. רק בסיבוב השלישי של התנצחותו עם שמואל, הוא מואיל בטובו להודות שחטא. אין פלא, אפוא, שה' מודיע לשמואל: אני איתו - גמרתי.
ההבדל בין התנהגותם של יהודה ודוד לבין זו של בני בנימין ושאול, הוא הבדל מהותי היורד לשורשה של מנהיגות אמיתית. מנהיג של ממש יודע שלעיתים הוא טועה ולפעמים הוא אפילו חוטא. הוא מוכן לקבל ביקורת, מוכן לשמוע גם את מה שלא נעים לשמוע. אם הנסיבות מחייבות זאת - הוא מודה בטעותו ובחטאו, ובמידת הצורך אף עושה זאת בפומבי.
בתרבות הישראלית המודרנית, הודאה בטעות נתפשת משום מה כחולשה. לכן תראו יום-יום כיצד אנו מוצאים ק"ן טעמים להסביר שבעצם צדקנו, בעצם עשינו משהו אחר, בעצם האשמה אינה עלינו, בעצם הכל אי-הבנה, בעצם הנסיבות אילצו אותנו, בעצם החוק לא בסדר, ועוד כהנה וכהנה.
כאשר מנציחה התורה את המילים "צדקה ממני" שאומר יהודה, היא מציבה בפנינו את הדוגמה המוסרית הנדרשת: להכיר בכך שאיננו מושלמים ולהודות בכך שאנו עלולים להיכשל. רק מי שמוכן לקחת אחריות בצורה כזאת, הוא זה הראוי לעמדת כוח ומנהיגות.
כאשר אנו קוראים ושומעים שוב ושוב על כשלים מוסריים, אתיים ואפילו חוקיים של מנהיגינו - אין לנו אלא להתגעגע לאישים כמו יהודה ודוד. הם לא התיימרו להציג את עצמם כמלאכים שאינם טועים, אלא ידעו היטב שהם בשר ודם, ושהיצר הרע אורב להם בדיוק כמו לכל ילוד אישה אחר. דווקא העובדה שהם חטאו וידעו להודות בכך ולתקן את מעשיהם - היא זו שהפכה אותם לבכירי האומה לנצח נצחים.
