חוק משאל העם הוא חוק בלתי חוקתי ולכן הוא פוקע מעיקרו ואין לו כל תוקף.
מדינת ישראל קמה על המסדים ההיסטוריים והמטפיזיים (הנצחיים) כפי שהם עולים גם מתוך מגילת העצמאות. האמונה בצור ישראל והקריאה בשמו ומתוך זאת באה השיבה לארץ ישראל על-ידי עם ישראל, עם ה' כחזון הנביאים.
העם אינו יכול להצביע במשאל עם על ביטול המדינה ולערער על הנחות היסוד של קיומה: שלמות קיומו של העם היהודי כיחידה אתנית לאומית ושלמות ארצו שהיא טראנס-היסטורית (נצחית) מבטאות בפועל את הגדרתו העצמית וייחודו בעצם הקמת המדינה במרחבי שלמות ארצו כפי שהיא מוכרת לגבולותיה - ארץ ישראל לרבות במשפט הבינלאומי - החלטות חבר הלאומים בסן רמו 1922 אליהן צורפה מפה הכוללת את כל עבר הירדן. החלטות שלא בוטלו עד היום.
גם אם יהיה רוב של 120 חברי-כנסת לא ניתן למסור מחבלי ארץ ישראל לאויב ואם ייעשה כן, זו פעולת בגידה לאומית.
אנו חייבים לחזור ולצטט את דברי
דוד בן-גוריון:
- "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ. אין זו סמכות של שום יהודי. אין זו סמכות של שום גוף יהודי. אין זו אפילו סמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום - לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאיננה להפקעה בשום תנאי. אילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא המכריזים על הסתלקותם מזכות זו - אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ - על הארץ כולה - קיימת ועומדת לעד, ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה לא נזוז מזכותנו ההיסטורית".
כפי שהכנסת אינה יכולה להצביע נגד עלייה יהודית חופשית, לשנות את מהות חוק השבות, לקבוע שיהודי הוא גם מי שלא התגייר כהלכה, להעביר את השבת ליום ג' או לבטל מצווה ממצוות התורה - כך אינה יכולה לשריין חוקי בגידה כחוקים לגיטימיים.
ארץ ישראל היא נחלת עם ישראל ולא נחלת הכנסת ולא נחלת המדינה במצבה הנוכחי, שהיא ישות אנטי-היסטורית שאינה מייצגת את העם היהודי אלא חותרת נגדו.
ובעיקר אי-אפשר להשתמש במושג עם בנוסח שכם בן חמור להיות לעם אחד עם יושב הארץ ולהצביע עימו בנושאים הלאומיים היהודיים. ערבים יכולים לכל היותר להצביע רק בנושאים שאין בהם שאלות לאומיות אותנטיות של העם היהודי ואינם יכולים להצביע במפלגות ערביות לאומיות שהן בלתי חוקתיות, כיוון שהן שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ופועלות להריסתה לפחות כפי שכל העולם הערבי והאיסלאמי מתנגד להכרה בישראל כמדינה יהודית. כל חקיקה בכנסת שמטשטשת את השאלה הזו היא גזענית במהותה, כי היא שוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.
לצערי החוק גם מוקיע ומבדל את חבלי יהודה ושומרון כסחורה שאינה ראויה להגנה לאומית ומכשיר פסיכולוגית את פינוים או את הפקרתם כמעשה לאומי שכבר הוסכם. חבלי יהודה ושומרון הם ליבה ומהותה של ארץ ישראל רוחנית וגיאוגרפית. עצם חקיקת החוק היא הפרת חובת הנאמנות כלפי ציבור תושבי יהודה ושומרון ומסלקת אותם מחוץ לגדר. לכן, על תושבי יהודה ושומרון, כמסולקים מחוץ לגדר, להגדיר את זהותם היהודית לאומית באופן ריבוני ולא להצביע לכנסת כל עוד לא ביטלה את החוק ודומיו, וכל עוד לא החילה את הריבונות היהודית הלאומית על חבלי יהודה ושומרון ועל ארץ ישראל. יש להדגיש כי גם אם לא תעשה זאת הכנסת זהו המצב החוקי, הן כחוקתו הפנימית של העם היהודי - חוקת התורה והן על-פי המשפט הבינלאומי כפי שצוין במסמך היסוד של "נאמני ארץ" וכפי שחזר והודגש כעת מחדש על-ידי משפטנים מרכזיים בציבוריות הישראלית ובציבוריות העולמית (הווארד גריף, אלי הרץ, פרופ' אליאב שוחטמן, עו"ד אביעד ויסולי, המשפטן גוטייה מקנדה). לכן התנכרות של הממשלה והכנסת לזכויות היסוד של העם היהודי אין בה כל ממש מלבד היותה מעשה בגידה ורמייה.
החוק מעמיד פנים של הגנה על ירושלים והגולן בזמן שההפך הוא הנכון. הדחפים לסילוק החבלים הללו מחיי האומה כפרס לתוקפנות הערבית הם דחפים שאינם בני כיבוש. הפקרת הר-הבית וההסכמות שכבר נעשו עם גורמים בינלאומיים ותיאולוגיים בנושאים הללו, יתגלו במוקדם או במאוחר. עיקרון משאל העם קובע שלעניין הסגרת החבלים הללו לאויב יש מחיר והוא מספר הקולות. כידוע, גם לבעל הזיכרון הקצר ביותר, כי פרשת הנסיגה מסיני "השלום עם מצרים", התקבלה ברוב עצום - למעלה מתשעים ח"כים, וכן פרשת הגירוש מחבל עזה. לא יקשה כלל בכל נסיבות שהן לגייס חמישים חברי-כנסת יהודים רופסי שכל ומטושטשי מהות לטובת כל מעשה נבלה, ולכן צר לנו על הכישלון החרוץ והמהותי שהנחילו לעם היהודי יוזמי החוק והמצביעים בעדו.
עמדה זו היא גילוי דעת של ארגון "נאמני ארץ" איגוד הקהילות של יהודה ושומרון, הקורא לכל היהודים לחזור להכרת זכויותיהם היהודיות הלאומיות ולהיאבק עליהן למען כלל ישראל להשיב את התודעה הלאומית לכבודה ולשפיותה נגדה נא לכל העולם, ולא לתמוך נפשית ומעשית בפעולות איבה פוליטיות המוצגות כפעולות של הישג פוליטי לטובת העם היהודי, גם אם למובילי המהלך ויוזמיו עומדת חזקת החפות והתמימות.
