מבחינה מוסרית ותקדימית לעם ישראל, פרשת "וישב" היא הקשה מכולן, והסיבה ידועה. זו הפרשה שבה חטאו בני ישראל בחטא הגדול מכולם - שנאת אחים. ואותו חטא שהיה אחראי לשעבוד מצרים, חזר בבית שני וגרם לגירוש אדום, שממנו עם ישראל סובל נוראית עד עצם היום הזה. ולכן, כדאי להתעמק בדינאמיקה המשפחתית של שנאת האחים דאז, ולנסות להפיק את הלקחים הנדרשים לימינו אנו.
אפשר לייחס הרבה מאוד חטאים שבתורה - בכל הדורות - לאי-ניצולו הראוי של האדם בתכונה הייחודית שנתן לו הקב"ה - כוח הדיבור. למה אני מתכוון? כאשר נתנה חווה לאדם הראשון את פרי עץ הדעת, מדוע לא שאל אותה אדם "מה זה? מאיפה קטפת את הפרי הזה? האם זה פרי מעץ הדעת?". הוא לא טרח לדבר, להשתמש בכוח ששם אותו כנזר הבריאה, ומיד נכשל וגרר עימו מטה את כל האנושות.
בזמן שישב יעקב הצדיק בארץ מגורי אביו, הוא לא הסתיר את אהבתו היתרה לבנו יוסף, אלא הגדיל ועשה לו - ורק לו - כתונת פסים. מבחינה פסיכולוגית אפשר לתרץ את התופעה כביטוי לגעגועיו העזים לאשתו האהובה, רחל. את אהבתו אליה הוא הרעיף על בנה, שהזכיר לו אותה בחזותו הנאה ובמידותיו הטובות. יעקב אולי היה גם מושפע מרגשי אשמה על מותה אחרי פליטת פיו "היפתחית" - שמי שגנב את התרפים "לא יחיה". רגשות אלה אולי הגבירו את אהבתו הבלתי מרוסנת כלפי יוסף.
כאשר הנער האהוב הביא "את-דִיבתם רעה אל-אביהם" [בראשית ל"ז, ב'] החלו אחיו לשנוא אותו. יעקב שסבל משנאתו של אחיו עשו, ושאביו סבל משנאתו של ישמעאל, היה צריך לשים לב שכפי שישמעאל ועשו למעשה גורשו מן המשפחה, כך חוששים אחד-עשר בניו מבנו מיוסף. בעיניהם דינו היה דין רודף, כי יעקב לא החדיר בלבם - לא אמר להם - במיוחד אחרי פרשת ראובן ובלהה, ש"בני-יעקב שנים עשר" הם [בראשית ל"ה, כ"ב] - שלכולם יהיה חלק באומה ובנחלה שבארץ הקודש.
יוסף היה צריך, כמובן, ללבן עם אחיו את חשדותיו לגבי התנהגותם, ולא להוציא שם רע עליהם (על-פי המדרש הוא אכן נענש - מידה כנגד מידה - על דבריו). אט-אט הטינה בין האחים גברה. הוא הוציא דיבתם רעה, אביהם לא חיזק את מעמדם, ואפילו הביע את אהבתו כלפי יוסף בצורה הגורמת לקנאה. אחרי חלומותיו של יוסף, במקום לשמור את הדבר בלבו, הנער ה"מפונק" התגאה בכך שאכן הוא מחשיב עצמו מעליהם, ובכך הכריע את גורלו. מילה אחת מרגיעה אל האחים מאבא, בשולחן ערב שבת, הייתה עושה נפלאות להשכיח את השנאה. וגם שתיקתו של יוסף בנושא חלומותיו הייתה יכולה להוביל לכיוון היסטורי אחר לחלוטין. למה אני מתכוון?
ליצחק, ליעקב ולבניו היה ידוע שעם ישראל יהיה גר "בארץ לא להם ועבדום ועִנו אֹתם ארבע מאות שנה" [בראשית ט"ו, י"ג]. יש לשים לב לאתנחתא מתחת למילה "אֹתם". על-פי הרב נבנצל, משמעות הדבר היא שיהיו שתי תקופות - בראשונה הם יהיו גרים בארץ לא להם, ובשנייה יעבדום ויענו אותם. שתי התקופות תהיינה בסך-הכל ארבע מאות שנה. חז"ל סופרים את ארבע מאות השנה מלידתו של יצחק. ברם, יצחק חי מאה ושמונים שנה, ואת כל שנותיו חי בארץ הקודש. לכן, לא מן הנמנע שכל ארבע מאות השנים תהיינה בארץ הקודש בתנאים דומים לאלו שבהם חי יצחק. ובכל זאת, כיצד תתגשם הנבואה של "ועבדום ועִנו אֹתם"? בדרך שבה חי שבט לוי במצרים שלא שועבד כלל, אלא קיים את הגזירה בלימוד תורה! כמה טובה יותר, חלקה יותר הייתה יכולה להיות ההיסטוריה שלנו עם מילה נוספת של יעקב, מילה פחות מיוסף ושאלה אחת מהאחים אל אביהם לגבי מעמדם במשפחה.
יש לשים לב שבמכירת יוסף כמעט כל חמשת הדיברות בין אדם לחברו הופרו: "לא תרצח" - כי האחים שמעון ולוי ממש רצו לרצוח את יוסף. "לא תנאף" - מכירתו של יוסף כמעט נגמרה בחטא זה עם אשת פוטיפר. "לא תגנוב" - אכן, יוסף הוגנב מצרימה. "לא תענה" - האחים השביעו איש את רעהו לא לגלות לאיש את מעשם הנורא. "ולא תחמוד" - שהיא היא מקור שנאת החינם שנוצרה באי-קיומו של "הדיבר הראשון" - אותו דיבר שהאדם הראשון חטא בו - 'דבר'!
כידוע, גם בית שני הוחרב על-רקע שנאת אחים כאשר יהודי התעקש לגרש את בר-קמצא מסעודתו, וסירב להתפייס. הסירוב היה למעשה סירוב להידברות איש עם רעהו. ברם, האם האחריות לתוצאות הנוראות הייתה רק על שני הניצים, או גם על כל אחד מהאורחים? מדוע לא קם אחד וניסה לגרום לשני היהודים לדבר איש עם רעהו? גם על האפתיות של יתר האורחים באותה סעודה שכללה חכמי ישראל רובצת התוצאה הלאומית הנוראה שהפילה את האומה כולה. מי שהיה חסר שם היה אחד בדמותו של אהרון הכהן שהיה נוהג לקרב ניצים, אפילו על-ידי שקרים שהיה מספר לכל אחד בנפרד על הצער שהמחלוקת גורמת לשני, עד שנפגשו ונפלו איש על צוואר רעהו. מי ייתן שנזכה גם בדורנו, בכל דור, ובכל מגזר בדמות אחת לפחות כמו זו של אהרון - אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
ובכן, מהו הלקח שלנו מההיסטוריה העגומה הזו? לדאבוננו, אפילו אחינו החילונים קלטו את המסר החשוב, ברם, בהקשר אחר לגמרי. הם טוענים שהפתרון לשנאת שונאינו כלפינו הוא הדיבור. "שלום עושים עם אויבים", הם טוענים. אם זה נכון עימם, הרי קל וחומר שזה נכון בין אחים. יש ספק שהידברות בין ישראל וישמעאל תועיל, כי התהום בינינו הוא תהום של שנאה דתית ושאיפה לחיסולנו. אבל, בין יהודי דתי ויהודי חילוני - הרי כולנו יהודים! מדוע לא ישבו גדולי הרבנים עם מנהיגי החילונים, ראשית, להכיר זה את זה, ואחר-כך לשוחח על הנושאים במחלוקת. אם עשו רץ "לקראתו [של יעקב] ויחבקהו ויפֹל על-צוארו וישקהו ויבכו" [בראשית ל"ג, ד'], גם החילונים והדתיים, השמאלנים והימניים - יהודים כולנו - מסוגלים להגיע לאחווה ורעות כזו, כן יהי רצון.
