הפולמוס הציבורי סביב השכרת דירות לבני מיעוטים בערים ישראליות צובר תאוצה בזמן האחרון, במיוחד בעקבות פסק ההלכה של הרב שמואל אליהו שאסר על השכרת דירות לסטודנטים ערביים בצפת. פסק ההלכה הזה זכה לביקורת ציבורית רבה בעיקר בגלל שלמראית העין מדובר באפליה על-רקע גזעי המנוגדת לחוקי המדינה. אולם בחינה ממשית של המצב בערים המעורבות בישראל מראה כי אי-אפשר להמשיך להתעלם מהמגמה המובלת על-ידי גורמים איסלאמיים קיצוניים שאכן רוצים להפוך אזורים שלמים בישראל (הגליל, הנגב) לנקיים מיהודים. השאיפה לרוקן את הערים היהודיות בפריפריה מתושביהם היהודיים מוזכרת לא אחת על-ידי נציגים של המגזר הערבי שטוענים שבכך הם מחזירים את האדמה לבעליה הראשוניים. אמירות כאלו אומנם יאמרו בחדרי חדרים אלא שבפועל אי-אפשר להתעלם מהכיבוש הזוחל של ערים כמו חיפה, לוד, נצרת עילית ואחרות על-ידי ערבים כשהתושבים היהודיים נוטשים את המקומות הללו. על-רקע זה קשה שלא להבין את עמדתו העקרונית של הרב שמואל אליהו שמבטאת את החשש האמיתי מהנעשה בשטח.
זו גם חולשתם האמיתית של רוב המבקרים את פסיקת ההלכה הנחרצת הזו. קל להתיפייף ולקרוא ליחס שווה במגורים כשאתה גר בעיר שכל תושביה יהודיים ואינך צריך לשמוע את המואזין קורא בקול מחריש אוזניים בארבע בבוקר לתפילה. קל לדבר על יחס שווה אל הזולת כשבנותיך אינן מוטרדות מינית על-ידי שכניהם ושתופעה כמו התבוללות נשים יהודיות אינה נחלת עירך. אלא שמי שחי במדינת ישראל האמיתית מחוץ לבועה הנקראת גוש דן, יכול בהחלט להבין עד כמה חמורה כיום התופעה של כיבוש זוחל של שכונות וערים על-ידי בני מיעוטים.
אין בדברים אלו כדי לטעון שמדינת ישראל צריכה להפלות לרעה את אזרחיה הערביים. חשוב מאד לטפל בעריהם ולתת להם את יכולת המחייה הטובה ביותר בארץ.
למרות זאת הרוב היהודי חייב להבהיר כי מדינת ישראל קמה כדי להיות ביתו של העם היהודי ולכן זכותנו להקים ערים ויישובים המוקדשים אך ורק לנו, וזכותנו גם לדרוש מהמיעוט הערבי לקבל את מדינת ישראל כמדינה יהודית ולא כמדינה פלשתינית. כן אנו באנו לארץ לבנות אותה ולכבוש אותה לעצמנו בשם הזכות ההיסטורית שנתנה לנו על-ידי בורא העולם. מי שמתנגד למצב זה יכול להתכבד ולעבור מרצונו החופשי אל המרחב האיסלאמי העצום שאופף אותנו שישמח מן הסתם לקבל עוד לוחם בצבא האיסלאם נגד הישות הציונית.
